החוקר שנישא ברוח

ידיעה קטנה, באורך פחות מעמוד אחד, הופיעה בכתב העת Science בספטמבר 1938. היא הספידה חוקר מוכר למדי באותם ימים שחייו נגדעו במפתיע, בעיצומה של קריירה מבטיחה. שמו היה פרד מאייר (Meier), ובחייו הקצרים הוא הספיק להטביע חותם על שטח מחקר אקזוטי ורב-תחומי, שעודנו רלוונטי: אירוביולוגיה, הביולוגיה של החלקיקים הקטנים שנישאים באוויר. הרבה לפני שכותרות העיתונים הזהירו אותנו מפני רסס טיפתי בתקופת הקורונה, מאייר התעניין בצפונות ה”פלנקטון” שבאוויר, כלשונו, ופיתח דרכים שיטתיות לאיסוף החלקיקים החיים הללו ומחקרם. הבה נמריא אל-על למסע בין קורות חייו.

לא על עץ ולא על שיח

פרד קמפבל מאייר נולד ב-5 באפריל 1893 בריגסטון שבאילינוי, קהילה זעירה ומבודדת שגם כיום משתייכים אליה תושבים בודדים בלבד. בילדותו עבר עם משפחתו למסצ’וסטס בעקבות עבודתו של האב, מנהל ומפקח על בתי ספר, שגם השלים תוך כדי כך לימודי דוקטורט באוניברסיטת הרווארד. כמה שנים אחרי האב, גם פרד ושלוש אחיותיו למדו שם – הישג משפחתי שזיכה אותם במקום של כבוד ב”ספר המדענים של אמריקה”, אלבום פופולרי שריכז את כל המי ומי בחזית המחקר של אותה עת.

פרד הצעיר התמחה בבוטניקה קריפטוגמית, כלומר, חקר אורגניזמים המתרבים באמצעות נבגים – כמו פטריות, אצות, חזזיות ושרכים. ב-1915, במהלך לימודיו, הוא עבד במשרד החקלאות של הממשל האמריקאי בוושינגטון הבירה. את רוב זמנו העביר בצפייה שגרתית ואף משמימה במיקרוסקופ. באחד הימים יצא בשעת צהריים לטיול סמוך לנהר הפוטומק. בדרכו חזרה נתקל בערימת אבטיחים רקובים שנשלחו מדרום ארצות הברית, וחשד שהנגע התחיל מאבטיח רקוב אחד שהדביק את כל היתר.

בלי לחשוב פעמיים הוא אסף דגימות מהאבטיחים הללו, לקח אותן למעבדה, וביצע ניסויים שחשפו את קיומה של פטרייה עקשנית שהתיישבה על האבטיח וכילתה בו כל חלקה טובה. הוא קרא למחלה הצמחית “ריקבון גזע האבטיח”, ומאותה עת שמו יצא לפניו בתעשייה החקלאית. ב-1918 הוא עזב את לימודי הדוקטורט, קיבל משרה מלאה במחלקת החקלאות, והקדיש את מלוא זמנו לעיסוקו כ”רופא אבטיחים”, כמו שהוא קרא לזה. במסע חוצה יבשת הוא סייע לחקלאים בעצות להפחתת אובדן יבולים. התברר שהידע שלו עשוי להועיל לא לגידולי האבטיח בלבד, אלא גם עבור מחלות של תפוחי אדמה וסלקים.

זה היה רק המפגש הראשון של מאייר עם עולם הנבגים בשוחות החקלאיות. בשנים הבאות הוא המשיך לעסוק במחקר חקלאי בעיקר כעובד מדינה, אך גם קנה לעצמו תהילה אקדמית וצבר ידע מעשי שנבע מהמפגשים שלו עם עובדי האדמה, צורכיהם ובעיותיהם. בשנת 1930, ימי השפל הגדול, מונה מאייר לתפקיד במנהלת השמדת הברברית (Barberry eradication). היה זה מאמץ ממשלתי רב-משרדי שנועד להתמודד עם חלודת הדגן – מחלת צמחים שמקורה בפטרייה Puccinia graminis. הברברית (Barberry), שיח שמניב פירות, הייתה כר פורה לפטרייה המזיקה, והוחלט שעל מנת להילחם בה יש להשמיד שטחים שלמים וגדולים של ברברית.

אחד מבכירי המנהלת היה פתולוג הצמחים אלווין סטקמן (Stakman), שראה מקרוב את כישוריו המחקריים של מאייר. סטקמן יעץ למאייר לקחת את חקר מגפת החלודה שלב אחד קדימה, וללמוד על תנועתם של נבגי החלודה באוויר. מאייר, שהתלהב מההצעה, רצה להגיע הכי גבוה שאפשר – לשכבות האוויר העליונות, ולבחון את הנבגים המסתתרים בהן. בהיותו עובד מדינה, הורשה לו לעסוק במחקר הזה אך ורק בשעות הפנאי, מה שלא מנע ממנו להרכיב מערכת ניסוי מאולתרת אך יעילה במיוחד. הוא לקח צלחות פטרי, הצמיד אותן למוטות והתחיל להתלוות לטיסות של הצבא, הצי ומשמר החופים. הדגימות שנאספו הכילו חלקיקי “אירופלנקטון” – שלל אורגניזמים שנישאים באוויר, ביניהם חיידקים, נבגים, אבקנים וחרקים קטנטנים, ובנוסף לכך גם מולקולות אורגניות. מערכת אקולוגית שלמה בזעיר אנפין.

נגע בשמיים

מאייר לא עצר שם. הוא הצליח להגיע בדרך-לא-דרך לחלוץ התעופה צ’רלס לינדברג (Lindbergh), שהוא ורעייתו אן חצו במטוסם עוד ועוד מדינות ויבשות והיו לידוענים גדולים במונחי התקופה. לינדברג השתכנע מהתוכנית המחקרית של מאייר, שנטוותה הרחק מעיני התקשורת.

בקיץ 1933, שש שנים אחרי טיסת הסולו הטרנס-אטלנטית הראשונה של לינדברג, תכננו בני הזוג לצאת למסע אווירי מארצות הברית ליפן ולסין. המסע, על האפשרות שהוא טומן בחובו לאיסוף מידע מדעי יקר ערך, ודאי סקרן מאוד את מאייר, אחרת אין דרך להסביר מדוע הוא טס 11 שעות למקום המראתם של הלינדברגים עם מטוסם “לוקהיד סיריוס”, ובידיו ערֵמת ציוד כבדה. הערמה הזו הפכה למערכת שמאייר ולינדברג כינו בשם “וו-שמיים” (Sky-hook), ונועדה לאסוף נבגים משכבות האוויר הגבוהות. לאחר חזרתם של הלינדברגים ממסעם פרסם מאייר את מסקנותיו, שאמדו את המרחקים שאליהם יכולות להינשא צורות חיים זעירות.

מאייר לא רק רצה להביא אורגניזמים מלמעלה למטה, אלא ניסה לעשות גם את הדרך ההפוכה. ביריד העולמי בשיקגו הוא תכנן לשלוח נבגים לשמיים באמצעות בלון ניסוי, אבל הבלון צנח זמן קצר לאחר ההמראה. ב-1934 הוא חזר על כך עם בלון אחר, בניסוי שבו ארז שמונה סוגי נבגי פטריות בתוך כדורי קוורץ והעלה אותם לשמיים. המטרה הייתה לחשוף אותם לקרינה על-סגולה ולקרינה קוסמית, מתוך הבנה שאם הנבגים ישרדו, אולי אפשר יהיה ללמוד מכך על אפשרות קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ. אמנם חמישה מתוך סוגי הפטריות שרדו, אך הגינותו המדעית של מאייר לא אפשרה לו לצאת בהכרזות מרחיקות לכת. הוא טען שהתוצאות לא היו חד משמעיות בשל עיכוב במסירת הדגימות למעבדה.

ביולי 1937 הטייסת אמיליה ארהרט (Earhart) יצאה למסע חובק עולם ושאפתני, וכמו לינדברג לפניה, גם היא הביעה נכונות לשאת בכליה את מערכת הניסוי של מאייר. אלא שמטוסה נעלם מעל האוקיינוס השקט והיא מעולם לא נמצאה. כמה חודשים אחר כך, לאחר עשור של מחקר עצמאי, ארגן מאייר כנס ראשון שהוקדש כולו לחקר החיים הנישאים באוויר, ובו הכריז על השקתה של האירוביולוגיה כתחום מדעי חדש. המוניטין המדעי שרכש בעמל רב הביא את הנרי וואלאס (Wallace), מזכיר מחלקת החקלאות ולימים סגן הנשיא, לאשר את מינויו של מאייר למדען ראשי של לשכת תעשיית הצמחים. בתפקיד זה התאפשר לו לראשונה להקים קבוצת מחקר משל עצמו ולקבל מימון להרפתקאותיו האירוביולוגיות.

אני חייתי ביניכם

תוכנית האב המחקרית שפרש מאייר ב-1938 הייתה שאפתנית ביותר. היא כללה איסוף של גורמי מחלות יבולים מהאוויר, חקר השפעת תנאי מזג אוויר שונים על החיים הזעירים ואף הזרקה של נבגים מהשמיים לצמחי חממה. אחד המסעות שנועדו להוציא תכנית זו לפועל יצא לדרכו בסוף יולי 1938, כאשר טיסה 229 של מטוס ה”הוואי קליפר” של חברת פאן-אם המריא מקליפורניה בדרכו למנילה בירת הפיליפינים. לאחר עצירה מוצלחת באי גואם, המריא המטוס מנמל אפרה (Apra) שבאי, ומעל האוקיינוס השקט נעלם על 15 נוסעיו. מלבד מאייר, בין הנוסעים היה הרופא ארל מקינלי (McKinley), דקאן בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון, שביקש לעבוד על ניסוי לבדיקת צרעת בפיליפינים. הסיבה לפגיעה במטוס הייתה, כפי הנראה, רוחות נגדיות שנשבו באוקיינוס, יחד עם רעשים מגשם עז שהפריע לתקשורת.

באופן טרגי, בעודו מצוי באחת ממשימותיו המחקריות המסעירות, ירד המסך על חייו של פרד מאייר. הוא הותיר אחריו את רעייתו, אגנס, שנפטרה ב-1969, וכן חברים וקולגות שרחשו לו הערכה רבה. לימים ציין אלווין סטקמן כי טרם מותו הטרגי של מאייר , מאייר והוא תפסו נבגים בעננים על מנת להפוך אותם לכלי נשק, מה שכמובן לא הבשיל לכדי מימוש. באותה נשימה הוא ציין שעלייתה של הלוחמה הביולוגית הסיטה את מדע האירוביולוגיה מהנתיב שעליו חלם פרד מאייר. ב-85 השנה שחלפו מאז לכתו של מאייר לעולמו, התחום התפתח והתעצם, וכיום הוא יש לו תפקיד חשוב בבריאות הציבור, בחקלאות, בחקר האקלים ועוד. בחלק ממוסדות המחקר המובילים, ובהם נאס”א וכמה אוניברסיטאות מכובדות, אף תוכלו למצוא מחלקות ויחידות ייעודיות לתחום זה.

בשנה שעברה יצא לאור ספרו של סופר המדע הפופולרי קרל זימר (Zimmer) “נישא ברוח” (Air-borne), אשר מוקדש בחלקים נרחבים שלו למדע האירוביולוגיה, ובו נפרש לראשונה סיפורו המלא של פרד מאייר. ממנו נלקחו פרטים רבים בכתבה זו.