“זה חור בלב שלא ייאמן”

“בהתחלה אתה מדמיין שהיא נמצאת, ונראה לך שהיא תיכף תעבור פה במסדרון ותצעק משהו. כשאני נתקלת בבעיות אני אומרת לעצמי ‘כשליליה תחזור אשאל אותה’, ואז קולטת שהיא לא תחזור. כבר עברה שנה וחצי. זה פצע שבחיים לא ייסגר”, אומרת שירה כדר לוי, מנהלת המשרד של חברת “אמאי” מפארק המדע ברחובות, העוסקת בפיתוח חלבונים ייחודיים. ד”ר ליליה גורביץ’-וסילקובסקי, מנהלת קבוצת הביולוגיה המולקולרית בחברה, הספיקה לעבוד באמאי פחות משנתיים, כשלילה של בילוי במסיבת נובה הסתיים ברציחתה, עם עוד מאות מבלים, והותיר שני ילדים יתומים, הורים שכולים, חברים ועמיתים המומים, וגם מעבדה שניטלה ממנה הרוח החיה שלה.

על חלון חדר העבודה בביתה בעומר, שבו השתמשה לעיתים כלוח מחיק, נותרו עדיין רישומי תוכניות להקים חברת סטרט-אפ משלה, מבוססות על שילוב הידע שלה בביולוגיה ובכימיה, בחקר סרטן, וגם בשימוש בבינה מלאכותית. כל מי שהכיר את ליליה היה משוכנע שהיא תגיע רחוק, אך המחבלים הרצחניים גדעו את המסלול המבטיח של החוקרת והמנהלת השאפתנית בגיל 38 בלבד.

ממולדובה לעומר

ליליה וסילקובסקי נולדה ב-30 באפריל 1985 בקישינב בירת מולדובה, אז עדיין חלק מברית המועצות. ב-1990 עלתה המשפחה ארצה, ובסופו של דבר השתקעה בבאר-שבע. האב, דוד, לימד מתמטיקה בתיכון בעיר, והאם רוזה עבדה במשרד לאדריכלות נוף. בחטיבת הביניים העבירו אותה הוריה לבית הספר ביישוב הסמוך עומר, ובהמשך עברה המשפחה להתגורר שם, ואביה עבר ללמד בתיכון המקומי.

“מגיל תיכון היא התעניינה מאוד במדעים, וספציפית בביולוגיה, בין השאר בזכות מורה מצוינת, פנינה מסיקה, שהיא אהבה מאוד”, סיפר האב דוד. “היא התנדבה במגן דוד אדום, ובצבא רצתה להיות חובשת קרבית, אבל זה לא הסתדר והיא שובצה במשטרה צבאית. היא החליטה למצות את השירות, יצאה לקורס קצינות ושירתה כסגנית מפקד בסיס המשטרה הצבאית באורים שבמערב הנגב”. היא המשיכה לשרת במילואים כקצינת שבויים במשטרה צבאית עד שנולדו ילדיה.

ביולוגיה וכימיה

מיד לאחר השירות הצבאי פנתה וסילקובסקי ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. שני אחיה של ליליה הם בעלי צרכים מיוחדים, עקב נכות קשה כתוצאה ממום מולד. “עוד כשהיא היתה בתיכון היא רצתה ללמוד גנטיקה, בגלל הסיפור של האחים שלה”, אמרה האם רוזה. לאחר שסיימה את הלימודים היא המשיכה לתואר שני בביולוגיה של התא, בהדרכת ורדה שושן-ברמץ. אחרי התואר מצאה עבודה במעבדה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה, שם עבדה כשנתיים לפני שהחליטה לחזור לאקדמיה, ולהמשיך לדוקטורט.

בשנת 2009 הכירה ליליה את יאיר גורביץ’, איש מחשבים שעסק בתמיכה טכנית. “היא הצטרפה דרך חבר למסיבת חוף בל”ג בעומר, והתאהבתי בה מיד”, נזכר גורביץ’. “מהצד שלה זה היה פחות מיידי, אבל היא הצטרפה לחבורה הקרובה שלנו. אחרי שנתיים הפכנו לזוג וב-2012 נישאנו”.

“היה לה חוש הומור מדהים, והיא הייתה צינית מאוד. לא היה מבחינתה משהו שלא ניתן לצחוק עליו. היא הייתה גאונה, ותמיד היה מעניין לשוחח איתה ולבלות איתה. היא הייתה סטודנטית רוב החיים המשותפים שלנו, וכמובן שהשקיעה הרבה בלימודים, אבל היה נראה שאחרים צריכים להשקיע יותר, ושזה בא לה באופן טבעי. אני הייתי ה’קיר’ שלה לשמיעת רעיונות חדשים, ולמדתי הרבה מאוד ביולוגיה רק מהשיחות איתה על העבודה”, סיפר גורביץ’. “חוץ מזה היא אהבה מאוד מוזיקה, סרטים וסדרות. היינו חורשים סדרות של מדע בדיוני, ואחרות”.

ראשית החיים

בלימודי התואר השלישי עברה ליליה למחלקה לכימיה. “היא אהבה את המדע הטהור, ורצתה לעסוק במחקר. היא החליטה על הדילוג לכימיה גם מתוך חשיבה אסטרטגית עתידית, על האפשרויות הכלכליות בתחום”, אמר גורביץ’. “והיא מצאה נושא מדליק לגמרי בחקר הכימיה של ראשית החיים. זה נושא שהעיף את שנינו. היינו חופרים המון בשאלה איך נוצרו החיים, וחורשים סדרות על זה”.

בעבודה המדעית בחנה ליליה את הדרכים שבהן נוצרו החלבונים הראשונים ב”מרק הקדמון” שהיה בכדור הארץ הצעיר. “היא אחת היחידות מהסטודנטים שהיו לי שהגיעו אלי בידיעה ברורה מה הם רוצים לחקור בדוקטורט”, אמר פרופ’ גונן אשכנזי מאוניברסיטת בן גוריון, שבהנחייתו היא עשתה את הדוקטורט.

“ליליה הייתה סטודנטית מבריקה, מתעניינת מאוד, חרוצה. היא לקחה על עצמה פרויקט מאוד קשה, שדרש ממנה להשלים הרבה חומר וידע בכימיה”, הסביר אשכנזי. “כל החלבונים מורכבים מחומצות אמינו, והחומצות האלה מחוברות זו לזו בקשר שנקרא ‘קשר פפטידי’. העבודה של ליליה הייתה לנסות להבין איך דווקא הקשר הזה נבחר על פני אפשרויות אחרות באבולוציה המוקדמת של החלבונים. היא הביאה לעבודה הרבה רעיונות מקוריים משלה, בזכות הרקע שלה בביולוגיה, ובסופו של דבר הצליחה לאשש מודל תיאורטי מורכב שהציעה קבוצת חוקרים מצרפת. זאת הייתה עבודה מדעית ברמה הגבוהה ביותר”.

“חשבתי בהחלט שהיא צריכה להישאר באקדמיה, להמשיך לפוסט-דוקטורט ואחר כך לעסוק במחקר”, אמר אשכנזי. “אבל היא בחרה שלא לעשות זאת, כי הרגישה שהיא צריכה לעבוד”. גם במעבדה, כמו בכל מקום שהיתה, הותירה ליליה חותם. “המעבדה הייתה מאוד בינלאומית בתקופה שלה, והיא התיידדה עם סטודנטים מאיטליה, מפולין ומהודו, נוסיף על הישראלים”, סיפר אשכנזי. “אחרי שהיא נרצחה התקשרו אליי כמה סטודנטים מהתקופה שלה, גם כאלה מחו”ל, וסיפרו כמה אהבו אותה”.

לקראת סיום הדוקטורט, ב-2017, נולדו לליליה ויאיר תאומים, בת ובן. כנשאית של המוטציה שפגעה באחיה, היא עברה טיפולי פוריות ממושכים כדי למזער את הסיכון להעברת הגנים לילדיה. “היא הייתה אמא ג’דאית בקטע אחר, מאוהבת לגמרי בילדים”, סיפר גורביץ’. “כמה שעות לאחר הניתוח הקיסרי היא קמה מהמיטה, והתחילה לטפל בהם. התעקשה על הנקה טבעית. הייתה מדברת עם הילדים על מדע ברמה גבוהה, וגם היום הם מכורים למדע ורוצים להיות מדענים כמו אמא. היא הייתה אמא מצוינת. הילדים שלנו זכו בה, ואני זכיתי”.

“אחד הדברים שמאוד אהבתי אצלה היה המסירות לילדים. היא כל הזמן השוויצה בהם ודיברה עליהם. הם היו מרכז החיים שלה. ב-1 בספטמבר 2023 היא שלחה תמונה שלהם הולכים לכתה א'”, סיפר ד”ר חגי שמואלי, מנהל מחלקת ביוטכנולוגיה ב”אמאי”. “לפעמים היא הייתה קשוחה ורצינית בעבודה, אבל כשהזכירו את התאומים שלה היא היתה נמסה”, הוסיף המנכ”ל והמייסד של החברה, ד”ר אילן סמיש.

רושם מצוין

לאחר סיום הדוקטורט, ב-2020, מצאה גורביץ’-וסילקובסקי עבודה בחברת “אדמה”, המפתחת כימיקלים לחקלאות. “העבודה שלה שם הייתה במחלקה למחקר עתידי. היא עסקה במעקב אחר חידושים בעולם, ופיתוחים של חומרים לשימוש חקלאי”, אמרה אמה רוזה. “די מהר היא השתעממה מזה והתחילה לחפש עבודה ב’מעבדה רטובה’, שבה תהיה מעורבת בניסויים עצמם, ותלווה תהליכים מההתחלה ועד הסוף”.

כך היא הגיעה ל”אמאי“, בתחילת 2021. החברה עוסקת בפיתוח וייצור של חלבונים יחודיים, כשהראשון שבהם הוא “סווילין” (Sweelin), חלבון מתוק שמיועד לשמש תחליף סוכר (“אמאי” פירושו “מתוק” ביפנית). החלבון מתוק פי 3,000 מסוכר, כך שכמה מיליגרמים שלו יוכלו להחליף את הסוכר במוצרי מזון רבים, להפחית את כמות הקלוריות בהם ולשפר את ערכם התזונתי. בחברה הכניסו שיפורים רבים בחלבון הטבעי כדי להגביר את מתיקותו, לייצב אותו, להקנות לו עמידות בחום ועוד.

תהליך הפיתוח והייצור של חלבון כזה אורך שנים, וכרוך בבדיקת עשרות ומאות גרסאות של החלבון, ושיפורן בהדרגה. מחלקת המחשוב בחברה מפתחת את הגרסאות שלו, ומפיקה את רצף ה-DNA הדרוש לייצורו. מחלקת הביוטכנולוגיה מייצרת את החלבון עצמו בחיידקים שלתוכם הוכנס הרצף הגנטי, מפיקה ומנקה אותו. היא מעבירה כמות קטנה של החלבון למחלקת המזון, שם בוחנים את טעמו, עמידותו, יציבותו, שילובו עם חומרי טעם אחרים ועוד שורה ארוכה של פרמטרים.

כשמגיעים לחלבון מוצלח, מייצרים אותו בכמות גדולה יותר – דבר שהחברה עושה כיום בשמרים. אז מעבירים אותו מבחנים קשים עוד יותר, שכוללים מבחני טעם מחמירים, שילוב שלו במוצרי מזון כמו שוקולד, קטשופ וחלבה, לצד בדיקות של השפעתו על הגוף, אופן פירוקו במערכת העיכול ועוד.

גורביץ’-וסילקובסקי מונתה למנהלת קבוצת הביולוגיה המולקולרית והשיבוט במחלקת הביוטכנולוגיה. “הצוות של הביולוגיה המולקולרית לוקח את הרצפים מהמיחשוב, ומייצר כמות קטנה של החלבון לבדיקה במחלקת המזון. הצוות של השיבוט עובד על פיתוח האורגניזם שבו מייצרים את החלבון בכמויות גדולות, שמרים או חיידקים. צריך למצוא את הווריאנט המסוים שמבטא את החלבון בצורה הטובה ביותר, וזה תהליך סיזיפי ומתמשך”, הסביר שמואלי, מנהל מחלקת הביוטכנולוגיה. “חיפשנו מועמד שיהיה מסוגל להקים מעבדה, ולנהל אותה גם כשהיא תגדל לצוות של 30-20 עובדים. ליליה לא ניהלה אנשים בתפקיד הקודם שלה, והיו לנו מועמדות מתאימות יותר מבחינת הרקע המקצועי בביולוגיה מולקולרית, אבל אחרי הריאיון הראשון עם ליליה אמרתי ‘אותה אני רוצה’. הרושם שהיא עשתה היה מצוין”.

נוכחות ענקית

“מהרגע שהיא הגיעה לפה התברר שיש לה אנרגיות אינסופיות. היא נסעה לכאן מעומר כל יום, ועל הבוקר היתה דופקת לי בדלת עם רשימות של הזמנות של ציוד שהיא צריכה. היתה יושבת למנהלים על הראש לקבל מה שצריך. היא הקימה למעשה את המעבדה. תוך פחות מחצי שנה המעבדה עבדה פיקס. היא עבדה קשה בשביל זה, לרוב בצורה נעימה, אבל ידעה גם להיות תקיפה כשצריך, או לעקוף את מי שצריך”, סיפר שמואלי. “לא היה צריך לומר לה שום דבר פעמיים. ומה שהיא לא ידעה – היא הלכה ללמוד והתייעצה”.

כשצריך, היא לא היססה לומר גם למנהל החברה את מה שהיא חשבה. “ליליה עבדה עם הלב, לא רק עם הראש. היא היתה מבריקה, והיה לי ברור שהיא הולכת לנהל הרבה מאוד אנשים”, אמר המנכ”ל סמיש. “היא גם ידעה להגיד לי לפעמים שאני אידיוט, וזה מאוד חשוב לי כי לא כולם מעזים לומר את זה. חיפשתי את המשוב שלה כי ידעתי שהיא יודעת מה היא אומרת”.

“היא היתה ממש קטר – דוחפת ומושכת אותנו. נתנה הרבה מוטיבציה להספיק לעשות עוד וריאנט, אבל גם היתה מאוד קשובה”, סיפר אוריין זילברמן, שעבד תחתיה בקבוצת הביולוגיה המולקולרית. “היא הייתה בן אדם לפני הכל, עם אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה. אם הייתה צריכה להעביר ביקורת, הייתה לוקחת אותי בשקט הצדה. היא מצאה דרכים לא לסתור עובדים שלה בפני מנהלים אחרים”.

“ליליה הקימה את המערך שלנו, הסדירה את זרימת העבודה ואת הממשק עם המחלקות האחרות”, הוסיף זילברמן. “אין לי ספק שאם אם היא עדיין היתה פה, הפרויקט היה בשלב יותר מתקדם. היה לה דרייב מדבק, בכל דבר. היא היתה מטעינה את הסוללות של אנשים אחרים. הייתה לה נוכחות ענקית, עם תשוקה למדע ולהרבה נושאים אחרים, ועם הצחוק שלה שמתגלגל במסדרונות. הרבה פעמים כשאני נתקע או מתלבט, אני שואל את עצמי מה ליליה הייתה עושה או אומרת. לקחתי ממנה את הגישה של פתרון בעיות”.

גורביץ’-וסילבסקי אכן הצטיינה בפתרון בעיות. “כחודשיים אחרי שהתחילה לעבודה היא טסה איתנו לאוסטריה, ללמוד את העבודה מחברה שעבדנו איתה בתחילת התהליך. היא תפסה מהר מאוד את העקרונות – למדה מהם מה היא צריכה לפיתוח מהיר והכינה תוכנית לשלב הבא של הפיתוח”, סיפר שמואלי. “למרות שהרקע המדעי שלה לא היה ביולוגיה מולקולרית, היא למדה מהר מאוד. כשהייתה לנו בעיה של רמת ביטוי נמוכה של החלבון בחיידק שהזמנו מחברה חיצונית, היא הייתה הראשונה שזיהתה איפה הבעיה בתהליך הייצור של החברה השנייה, והסבירה להם. בזכות רעיונות שלה הגדלנו פי חמישה את רמת הביטוי של החלבון. היא גם עזרה לפתור בעיות בצוות המחשוב ובצוות המזון. היכולת שלה לשבת איתם, ללמוד מה שהם צריכים ולפתור להם בעיות הייתה מרשימה מאוד”.

“היא מצאה את המקום שלה, הקימה את המעבדה, קיבלה אנשים, נלחמה עליהם, הרגישה שהיא מצליחה לנהל. האופי שלה לא היה מאוד פתוח, אבל שמענו עליה אחר-כך סיפורים שהפתיעו אותנו”, אמרה אמה רוזה. “מבחינתנו היא הייתה הילדה הקטנה שמתווכחת עם אמא, ולא ציפינו לשמוע שהיא מנהלת, מובילה ועומדת על שלה מול מנהלים בכירים”.

“ליליה אהבה מאוד מדע, ואמרה שניסוי שמצליח זו התחושה הטובה ביותר בעולם”, אמרה אמה, ואביה ציין כי היא עשתה קעקוע של מבנה הסליל הכפול של ה-DNA על רגלה.

מדע בדיוני

“נוסף על מדע, ליליה אהבה מאוד מדע בדיוני ופנטזיה. חוץ מענייני עבודה היינו יכולים לנהל דיונים פילוסופיים על הנושאים האלה, למשל על שאלות כמו האם אֶלְפים הם צמחוניים”, סיפר שמואלי. “יומיים לפני שמחת תורה 2023 היא בילתה עם משפחתה בפסטיבל “אייקון” למדע בדיוני, וחזרה עם תליון של ה’טארדיס’, מכונת הזמן מסדרת ‘דוקטור הו’, שנראית כמו תא טלפון”. עד היום שמואלי עונד על דש חולצתו סיכה של הטארדיס לזכרה. לצדה הוא עונד סיכה של עקרב לזכר בן דודו אוהד יהלומי, איש רשות הטבע והגנים ומומחה לעקרבים שנחטף מביתו בניר עוז ב-7 באוקטובר ונרצח ברצועה. גופתו הוחזרה לישראל בפברואר השנה.

“היה לה ידע כללי מטורף ורחב, והיה כיף לנהל איתה דיונים על מדע בדיוני, ושאלות כמו אם הטארדיס יכולה להגיע למקומות מסוימים”, הוסיף זילברמן, שעבד בצוות שלה. גם המנכ”ל, אילן סמיש, אמר כי “לא משנה על מה היא דיברה, אם זה ביולוגיה מולקולרית, אוכל או הוביטים, זה תמיד היה עם הרבה תשוקה”.

במהלך עבודתה ב”אמאי” התגרשו ליליה ויאיר. בהיותה אדם סגור יחסית, את השיחות הקרובות היא שמרה לחברות כמו מנהלת המשרד, שירה כדר לוי. “דיברנו על טיפולי הפוריות, וגם על הגירושים. היא פרחה אחרי הגירושים, התחילה ללמוד לרקוד, לבלות, לצאת”. כמה חודשים לפני הרצח היא הכירה בן זוג חדש, שלומי סבידיה, איש מחשבים ומוזיקאי, שהיה גם הוא אב לשני ילדים קטנים.

חוסר ידיעה

ליליה ושלומי בילו את הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר במסיבת “נובה” ליד קיבוץ רעים. הם פגשו שם במקרה את אחותו של שלומי, ג’ני, ובן זוגה. בשש וחצי בבוקר, כשהתחילו האזעקות וירי הרקטות, שניהם החליטו למהר לבתיהם. הם הגיעו לחניה, שם נפרדו שני הזוגות. הוריה של ליליה התקשרו ושלחו הודעות, וב-7:45 היא כתבה להם “אנחנו בדרך הביתה”. בשלב זה המחבלים הגיעו כנראה לאזור המסיבה. ג’ני, שניצלה, סיפרה לאחר מכן שקיבלה משלומי הודעה בתשע שמפנים אותם למקום מסתור. זו כנראה היתה מיגונית באזור.

מכאן ואילך אין מידע על מה שעבר על בני הזוג. “במשך ימים ישבתי כל יום על הטלפון, מתקשרת לבתי חולים לברר אם יש אצלם נפגעים לא מזוהים, למשטרה, למוקד הנעדרים”, סיפרה האם רוזה. “ב-11 באוקטובר, יום רביעי, הגיעו שוטרים להודיע לנו שמצאו את גופתה. בהמשך קיבלנו טבעת שקנינו לה, ואת הטלפון שלה, שהמסך שלו מנופץ ממה שנראה כמו פגיעת רסיס”.

“לא ידעו להגיד לנו שום דבר על נסיבות המוות. אפילו לא ברור איפה מצאו את הגופה. לפי האיכון מהטלפון זה כנראה היה באזור הבסיס ברעים”, הוסיף האב דוד. גופתו של שלומי זוהתה ארבעה ימים לאחר מכן, והמשפחות עדיין לא יודעות היכן נמצאו הגופות ואיך נרצחו יקיריהן. דוד חושש שהרקע הצבאי של בתו היה בעוכריה ברגעים האלה. “היא הכירה מצוין את האזור מהשירות שלה, ויכול להיות שניסתה להגיע למפקדת החטיבה ברעים”.

חור בלב

ב-30 באפריל 2025, יום הזיכרון השנה, הייתה אמורה ליליה וסילקובסקי לחגוג את יום הולדתה הארבעים. במקום לחגוג עמה, עוסקים המשפחה והמכרים בהנצחת זכרה.

“כשהיא נהרגה זה היה משבר מאוד משמעותי. אנו רק היום קולטים כמה הוא היה רציני. אנחנו חברה אחרת, גם מבחינה מדעית וגם מבחינת האווירה”, אמר אילן סמיש, מנכ”ל אמאי. ” לקח לנו שנה עד שהבאנו לה מחליף – זה היה הגיוס הקשה ביותר שלנו”.

“אני מניח שאלמלא נרצחה היא הייתה הופכת להיות מנהלת בכירה בחברת סטארט אפ”, הוסיף שמואלי. “היא בשקט יכלה להיות מנהלת מחקר ופיתוח בחברה. יכול להיות שהייתה מקימה חברה בעצמה, עם הרעיונות שלה”.

נוסף על פינת הנצחה בכניסה למשרדי החברה ברחובות, עם אלבום שהדפיסו לזכרה, קראה החברה על שמה את מעבדת הביולוגיה המולקולרית שליליה הקימה. היא זכתה גם להנצחה מדעית יותר, כשבחברה החליטו לקרוא על שמה את זני השמרים שמייצרים את החלבון המתוק. “כולם מסומנים באותיות LILY, לזכרה של ליליה”, מספר שמואלי. אמאי גם הצטרפה ליוזמה של הוריה של ליליה, רוזה ודוד, להעניק מלגת לימודים לזכרה באוניברסיטת בן גוריון. ביום שני השבוע הוענקה המלגה הראשונה בכינוס שבו השתתפו בני המשפחה ונציגי החברה.

“אני רואה את ליליה בילדים שלנו, אפילו במחוות שהם היו צעירים מדי בשביל לחקות, כמו גלגול העיניים כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם”, אמר יאיר גורביץ’. משפחתה של ליליה ממשיכה בהנצחה בשלל דרכים, ברוחה המיוחדת. האם רוזה פיסלה תשע כלניות אדומות צומחות מתוך סלע שנאסף מאזור המסיבה, לזכרם של תשעת חללי היישוב עומר ב-7 באוקטובר. כמו כן תרמה המשפחה ציוד על שמה למעבדת הכימיה בתיכון בעומר שבו למדה. הנצחה יפה נוספת הייתה רכישה של עשרות ספרים, ספרי מדע בדיוני ואחרים שליליה אהבה, שניצבים בשידה מיוחדת בספריית היישוב, עם שלט שמספר עליה. המשפחה גם פתחה ערוץ יוטיוב עם סרטונים של ליליה ולזכרה. “קיבלנו מתנה ל-38 שנים, ועכשיו אני צריכה לספר לנכדים שלי על אמא שלהם” אומרת רוזה. “זה חור בלב שלא ייאמן”.