האם אפליקציות מיקוד באמת עוזרות לנו להתרכז?

קשב הוא היכולת לעבד מידע מסוים מהסביבה, תוך סינון פרטים פחות רלוונטיים. אפשר לחשוב עליו כעל זרקור, שמבליט את מה שאנחנו מתמקדים בו על פני שאר המידע שמגיע אלינו. כשתלמיד יושב בכיתה, למשל, הוא יכול לעקוב אחר דברי המורה גם כאשר ברקע נשמעים רעש המזגן, לחישות של תלמידים אחרים או רעשים מבחוץ. הקשב מאפשר לנו לתת עדיפות למידע מסוים: אף שבכל רגע אנחנו נחשפים לגירויים רבים, רק לחלק קטן מהם אנחנו באמת שמים לב. לעיתים גירוי מסקרן או בולט מושך את תשומת הלב שלנו באופן אוטומטי, ולעיתים אנחנו בוחרים במודע במה להתמקד ומנסים לשמור על ריכוז במטלה מסוימת.

חוקרים נוהגים להבדיל בין ארבעה סוגים מרכזיים של קשב: קשב סלקטיבי (Selective), שמאפשר לנו להתמקד בגירוי מסוים תוך התעלמות מאחרים; קשב מתמשך (Sustained), שמאפשר לנו לשמור על מיקוד לזמן ממושך; קשב מפוצל (Divided), שמאפשר לנו להקצות משאבים למספר גירויים או משימות במקביל; וקשב מתחלף (Alternating), שמאפשר מעבר בין משימות שונות.

קשב הולך לאיבוד

יש מומחים שטוענים כי טווח הקשב שלנו נמצא במגמת ירידה בעשורים האחרונים, בעקבות כניסת המחשבים והטלפונים החכמים לחיינו. נתונים מראים כי בשנת 2004 עמד משך הזמן הממוצע של התמקדות במסך יחיד על כשתי דקות וחצי, ואילו בשנים האחרונות חלה צניחה ל-47 שניות בלבד. חוקרים מעלים מספר סיבות אפשריות לכך: החשיפה המתמדת למסכים מרגילה אותנו למעבר מהיר בין אפליקציות, חלונות ודפי מידע ולצריכת תוכן באופן זמין ומהיר. גם הממשקים עצמם מעודדים מעברים חדים בין גירויים, למשל התראות מהטלפון הנייד ומהרשתות החברתיות, שיוצרים מעגל של הסחות דעת. גם “מולטי-טאסקינג”, או ביצוע מספר משימות במקביל, עלול לפגוע בקשב שלנו – מה שנתפס כריבוי משימות הוא לרוב בעצם מעבר מהיר בין משימות, שעלול להקשות עלינו לשמור על ריכוז עמוק.

הטכנולוגיה בכלל והטלפון הנייד בפרט יכולים להיות מועילים ולשמש אותנו לעבודה, לתקשורת חברתית ולניהול חיי היומיום, אך שימוש מוגזם בהם עלול לפגוע בתפקוד, בקשרים החברתיים או ביכולת לעבוד ולהתרכז. מצב זה מוגדר כשימוש לא-מיטיב, שבו הטלפון כבר אינו כלי שתומך בפעילות היומיומית, אלא גורם שמפריע לה – למשל כאשר בדיקה תכופה של הטלפון קוטעת את העבודה או פוגעת באינטראקציות חברתיות. שימוש לא-מיטיב בטלפון הנייד נמצא כקשור לירידה בהישגים לימודיים, עלייה ברמות החרדה והלחץ ודפוסי שינה לא סדירים. שימוש כזה מגביר את הסבירות לכך שנתרכז בטלפון גם במצבים שדורשים את תשומת ליבנו המלאה, כמו נהיגה או חציית כביש. ההשלכות השליליות של שימוש לא-מיטיב בטלפון הנייד מדגישות את הצורך בזיהוי אסטרטגיות לשינוי דפוסי השימוש השליליים. אחת הדרכים לעשות זאת היא בעזרת אפליקציות שמטרתן להגביל את השימוש בטלפון הנייד, או לתמוך בניהול הקשב והזמן במהלך ביצוע משימות.

לשמור על ריכוז (באפליקציה)

האפליקציות הללו משתמשות במספר דרכים כדי לעזור לנו להתרכז: חלקן חוסמות הסחות דעת או משנות את סביבת העבודה, ובכך מצמצמות גירויים חיצוניים שעלולים להסיח את תשומת ליבנו; אחרות מסייעות בניהול הזמן ומבנהtp העבודה, ויוצרות למשל מסגרת זמן ברורה לביצוע מטלות. אפליקציות ניטור ומשוב על שימוש מציגות למשתמשים את דפוסי השימוש שלהם בטלפון בכלל ובאפליקציות ספציפיות בפרט, מתוך הנחה שמודעות יכולה לסייע בשינוי הרגלים שאינם מיטיבים. חלק מהאפליקציות הללו משלבות אלמנטים של משחוק (גיימיפיקציה), כלומר יישום אלמנטים משחקיים בסביבה שאינה משחקית, במטרה להגביר את מעורבות המשתמשים. אלמנטים משחקיים כוללים למשל תגמולים, מעקב אחר רצפים (streaks) או דמויות וירטואליות חמודות, ומבוססים על עקרונות פסיכולוגיים של חיזוק, מחויבות ועקביות.

השאלה המתבקשת היא האם האפליקציות האלה אכן מסייעות לנו להתרכז באופן יעיל. סקירה שסיכמה ממצאים של 13 מחקרים שניסו להעריך את יעילותן של אפליקציות שנועדו להפחית את השימוש הלא-מיטיב בטלפונים ניידים מצאה שרק בארבעה מתוכם האפליקציות אכן הועילו והובילו להפחתת השימוש בנייד. כל מחקר שנכלל בסקירה בחן אפליקציה אחרת, ומכאן שרק 31% מהאפליקציות אכן השיגו את המטרה. רוב האפליקציות התבססו על הגבלת השימוש ווויסות ההתנהגות סביב הטלפון, באמצעות יצירת מכשולים שמקשים על השימוש, העלאת המודעות להגעה למגבלות שנקבעו, תמיכה בקשב ממוקד ועידוד מוטיבציה לצמצום השימוש.

הסקירה זיהתה שמתוך מגוון האסטרטגיות שמציעות האפליקציות הללו, הנפוצות ביותר הן ניטור עצמי והגדרת מטרות, בעוד היעילות ביותר מבחינה מחקרית הן שימוש במצב תצוגה אפור, הגבלת שימוש באפליקציות מסוימות או חסימתן, ושילוב בין מספר אסטרטגיות. מצב תצוגה אפור (Grayscale Mode) הוא מצב שבו התכנים מוצגים בגווני אפור בלבד. הפחתת הצבעוניות הופכת את התכנים לפחות מושכים, ולכן עשויה להפחית את הדחף להשתמש בטלפון. המשתמשים אומנם הכי פחות אוהבים את האסטרטגיה הזו, אך היא נמצאה כיעילה ביותר. מנגד, שימוש באסטרטגיות של גיימיפיקציה זכה לדירוג הגבוה ביותר בקרב משתמשים, אולם הראיות המחקריות לגבי תרומתה להפחתת השימוש עדיין מוגבלות, ולכן קשה לקבוע אם אכן מדובר באסטרטגיה יעילה להפחתת השימוש בטלפון הנייד.

אפליקציות מסוג זה מייצרות פרדוקס: מטרתן היא להפחית את השימוש שלנו בטכנולוגיה, אך הפתרון מצריך שימוש נוסף בטכנולוגיה. אסטרטגיות של משחוק, למשל, עשויות להגביר את המוטיבציה ולהפוך עבודה ממוקדת למהנה יותר, אך במקביל הן עלולות ליצור לחץ לעמוד ביעדים שהאפליקציה מציבה. כך, כלים שנועדו להפחית את השימוש בטלפון הנייד ולהפחית את הלחץ עלולים בעצמם להפוך למקור נוסף של עומס ושל תלות בטלפון. 

ללא ביסוס

חוקרים מדגישים שלמרות המספר ההולך וגדל של אפליקציות שמטרתן לסייע בהגבלת זמן מסך, רבות מהאסטרטגיות שהן מציעות אינן מגובות בראיות מחקריות מספקות. בנוסף, הם מצביעים על הצורך לעבור מתפיסה מצומצמת של הגבלת זמן מסך לתפיסה רחבה יותר, שמדגישה שימוש משמעותי ומודע בטכנולוגיה וצמצום שימוש שאינו מועיל. ייתכן שפיתוח מיומנויות של ויסות עצמי ושיקול דעת מתי ולמה להשתמש בטכנולוגיה יהיה בריא יותר מאשר הגבלה וחסימת השימוש.

ייתכן, אם כך, שהפתרון לבעיית הקשב שאנחנו חווים הוא לא התקנת אפליקציה נוספת, אלא ניסיון ללמוד מתי נכון לנו להשתמש בטכנולוגיה ולהבין מה גורם לנו לאבד קשב מלכתחילה. עבור חלק מהאנשים מדובר בעומס, עבור אחרים בשעמום, חרדה, או קושי להתחיל משימה. זיהוי התחושות והמצבים שמובילים אותנו לגשת לנייד במהלך משימה חשובה עשוי להיות צעד משמעותי יותר מכל כלי חיצוני. הצעד הראשון הוא להבחין מה אנחנו מרגישים רגע לפני שהיד שלנו נשלחת למכשיר – ולאחר מכן בחירה מושכלת כיצד להגיב, והתחייבות להישאר ממוקדים במה שרצינו לעשות. 

ייתכן גם שהפחתת גירויים והימנעות מגירויים מיותרים, למשל דרך צמצום התראות או כיבוי שלהן, הסרת אפליקציות שמסיחות את תשומת ליבנו או בחירת זמנים קבועים לבדיקה יזומה של הטלפון, יכולים להיות תחליף יעיל יותר משימוש באפליקציה נוספת. צעדים כאלה מצמצמים את מספר הרגעים שבהם הקשב נקטע מלכתחילה, ומקלים עלינו להישאר ממוקדים. בסופו של דבר, אנחנו יכולים לסייע למוח שלנו במשימה הלא פשוטה של שמירה על קשב לא רק באמצעות אפליקציות וכלים דיגיטליים, אלא גם דרך מודעות, ויסות ושיקול דעת.