פסיכוהיסטוריה: האם אפשר לנבא את העתיד?

העתיד עומד לפנינו, גלוי אך בלתי נגיש. הוא צופן בתוכו הבטחות נפלאות ואיומים קודרים. אנחנו מייחלים לו ויראים מפניו. כל ניסיוננו מלמד אותנו שאין דרך לחמוק ממנו בעודנו בחיים. במוקדם או במאוחר העתיד יהפוך להווה, ואז לעבר, ויביא איתו שינויים שאיננו יודעים לחזות.

משחר ימי האנושות ניסה האדם לחשוף את צפונות העתיד. הוא חיפש את המפתחות לקריאת העתיד בכוכבים ובמעיהן של חיות שהוקרבו לאלים, בכדורי בדולח ובמשקעי קפה, במשפטי נבואה מפותלים ובאבני משחק. אך גם גדולי המאמינים בשיטות הקסומות הללו יודו שיש פער ניכר בין נבואה לידיעה. בפועל, מגידי עתידות למיניהם נוהגים להסתתר מאחורי ניסוחים כלליים ורב-משמעיים, שקל להתבונן בהם בדיעבד ולהכריז “צדקנו”, אך אין ביכולתם לנפק תחזיות שמאפשרות קבלת החלטות מושכלת.

תחזיות קצת יותר מועילות מספקים כיום חוקרים העוסקים בתחום חקר העתידים, או העתידנות. חוקרים כאלה אוספים נתונים על המצב הקיים ועל תהליכים שהתרחשו בעבר ונעזרים בכלי ניתוח ובמודלים כדי להעריך לאן הם יובילו בשנים הבאות. בשימוש זהיר ומושכל, התחזיות האלה אמורות להעניק למקבלי ההחלטות כלים לגבש מדיניות במטרה לזהות תהליכים כלכליים, חברתיים, טכנולוגיים, פוליטיים, גיאוגרפיים וכן הלאה ולחזות לאן הם יובילו.

שימוש אחר בחקר העתידים כולל בחינה של “מה יהיה אילו”: בהנחה שיקרה דבר כזה וכזה, לאן הוא יוביל? כך אפשר להכין תוכניות מגירה גם לתרחישים לא סבירים במיוחד, אך כאלה שהשפעתם עשויה להיות מרחיקת לכת. דבר דומה עושה בחיל המודיעין הישראלי יחידה שמכונה “איפכא מסתברא”, שתפקידה לאתגר את ההערכות המודיעיניות השולטות ולהציע להן חלופות. כפי שראינו בטבח שבעה באוקטובר 2023, חיזוי העתיד הוא משימה מורכבת וכאוטית, ופגיעה מאוד להנחות יסוד שגויות ולקונספציות.

נכון להיום יכולת החיזוי שלנו מוגבלת מאוד. מטאורולוגים יכולים לחזות בסבירות גבוהה את מזג האוויר למרחק של כמה ימים קדימה, באמצעות נתונים מדויקים ומודלים אקלימיים, אך מגבלות החישוב לא מאפשרות תחזיות מהימנות מעבר לטווח של ימים ספורים. ניבויים חברתיים ופוליטיים הם מסובכים אף יותר והתוקף שלהם נמוך מאוד. אפשר לומר שמכל בחינה מעשית איננו יודעים כיום לחזות את העתיד.

אסימוב והולדת הפסיכוהיסטוריה

האם נוכל לחזות את העתיד… בעתיד? כדי לחשוב על זה לעומק עלינו לחזור 83 שנה אחורה, לפגישה בין סופר מדע בדיוני צעיר לעורך שלו במשרדי כתב העת “אסטאונדינג” (Astounding science fiction) בניו יורק. הסופר היה אייזק אסימוב, שהיה אז רק בן 22. בדרכו לפגישה ברכבת התחתית עלה בדעתו רעיון לסיפור חדש, בהשראת ספרו רב ההשפעה של ההיסטוריון ויליאם גיבון (Gibbon) “שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית”. וכך, בהגיעו לפגישה הציע אסימוב לכתוב סיפור על קריסתה של קיסרות גלקטית ענקית.

עורך אחר היה כנראה עונה, “רעיון נחמד. כתוב ושלח לי בתוך חודש”. אבל עורך אסטאונדינג ג’ון ו’ קמפבל היה אדם דעתן במיוחד, שהשפעתו על תוכן הסיפורים שפרסם חרגה בהרבה מהיחסים המקובלים בין עורך לסופר. הוא אמר לאסימוב מיד שחבל לבזבז רעיון כזה על סיפור בודד, והם התיישבו לעבוד. מסיעור המוחות ביניהם נולדה סדרה של שמונה סיפורים, שאוגדו בהמשך לשלושה ספרים שמכונים “טרילוגיית המוסד”. כעבור שנים רבות כתב אסימוב עוד ארבע ספרים בסדרה, שלא נדון בהם כאן.

תמצית העלילה: אחרי עשרים אלף שנות שלום ושגשוג, הקיסרות הגלקטית נראית בשיא תפארתה, ורק מעטים מזהים את זרעי שקיעתה. אחד מהם הוא מתמטיקאי בשם הארי סלדון שפיתח תיאוריה חדשה בשם “פסיכוהיסטוריה”: מדע מתמטי סטטיסטי מתקדם שמאפשר לחזות בדיוק רב הסתברויות של תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים ושל אירועים שנובעים מהם. משוואות הפסיכוהיסטוריה מלמדות אותו שהקיסרות גוועת ושאי אפשר לעצור את התפוררותה. אינרציית התהליכים הללו גבוהה מדי. אבל יש דרך ליצור תנאים שיקצרו את תקופת הכאוס שאחרי הקריסה לאלף שנים בלבד.

מכאן צומחת “תוכנית סלדון”: הוא ועמיתיו מייסדים שני מוסדות: מוסד של מדענים בשולי הגלקסיה שממנו תצמח הקיסרות החדשה, ומוסד סודי של פסיכוהיסטוריונים שתפקידם לפקח על התוכנית מאחורי הקלעים. המתמטיקה אומרת שהתהליך בלתי נמנע: המוסד הראשון נוצר בנסיבות שיובילו בהכרח לשורה של משברים שיותירו למנהיגיו רק דרך סבירה אחת לפעול, והפתרון הבלתי נמנע יקדם בצעד נוסף את התוכנית הגדולה. כל סיפור מתמקד במשבר אחר, עד לפתרונו, ובתוך כך ממחיש איך הפסיכוהיסטוריה פועלת – לכאורה.

האם הפסיכוהיסטוריה אפשרית?

פסיכוהיסטוריה אינה מדע אמיתי, אך אסימוב וקמפבל ניסו כמיטב יכולתם להגדיר את התנאים שבהם מדע היפותטי כזה יכול לפעול. בסיפור הראשון בסדרה, “הפסיכוהיסטוריונים”, כתב אסימוב כי הפסיכוהיסטוריה היא “ענף של המתמטיקה העוסק בתגובותיהם של מצבורים אנושיים לגירויים חברתיים וכלכליים קבועים… מכל ההנחות משתמעת בכללה ההנחה כי המצבור האנושי שבו עוסקים גדול די הצורך לטיפול סטטיסטי תקף […] הנחה דרושה נוספת היא כי המצבור האנושי המדובר לא יהיה מודע לניתוח הפסיכוהיסטורי, על מנת שתגובותיו תהיינה אקראיות באמת”. (“המוסד השמימי”, הוצאת מסדה, 1978, עמוד 15. מאנגלית: עמוס גפן).

ביסודם, שני התנאים האלה מנסים להתמודד עם סוגיית הרצון החופשי. אסימוב המשיל את החברה האנושית לגז: כשמסתכלים על כל חלקיק בנפרד, לא מעשי לנבא את תנועותיו – הן מורכבות וכאוטיות מדי. אך כשאנו מתייחסים לגז כולו כמכלול אנו יכולים לנבא במידה רבה של ודאות את תנועותיו והתנהגותו.

אולם בני אדם אינם אטומים, אלא יצורים חושבים ומרגישים. אסימוב טען שכשמסתכלים על קבוצה גדולה מספיק, למשל מדינה, הרצון החופשי מתבטל והתהליכים החברתיים והכלכליים מכתיבים את מהלך ההיסטוריה. התנאי השני – חוסר מודעות לניבויי הפסיכוהיסטוריה – נועד לבטל השפעות אפשריות של הרצון החופשי על החלטותיהם של מנהיגים. תנאים נוספים שקבעו השניים הם שניבויי הפסיכוהיסטוריה פועלים בטווחי זמן ארוכים בלבד, על מספר מוגבל של משתנים בלתי תלויים, ויעילים בעיקר במצבים שבהם חופש הפעולה מוגבל. כלומר ככל שיש למקבלי ההחלטות יותר אפשרויות לבחור ביניהן, ההסתברות לכל החלטה פוחתת ויכולת הניבוי נפגעת.

אנשים כמולקולות

מנקודת מבט מדעית, הרעיון שאפשר להסביר תופעות חברתיות באמצעות מודלים פיזיקלים איננו מופרך. יש מי שיגידו שבתנאים מסוימים אכן אפשר להתייחס לבני אדם כמו למולקולות גז.

גם חיזוי התנהגותן של מולקולות אינו משימה פשוטה. לצורך הדיון נדמיין שאטום או מולקולה הם מעין כדור ביליארד קטנטן שנמצאת בתוך קופסה גדולה. די לנו במעט מאוד נתונים על המולקולה הזאת כדי שנוכל לחזות את התנהגותה בכל נקודה בעתיד: אם נוכל לדעת ברגע מסוים איפה היא נמצאת, מהי המהירות שלה ולאיזה כיוון היא נעה, חוקי התנועה של ניוטון יאפשרו לנו להסיק קדימה ולדעת איפה היא נמצאת בכל נקודה בזמן.

הבעיה היא שאין באמת קופסאות עם מולקולה או אטום בודדים: בגרם של גז מימן יש כ-10²³ אטומים, ואפילו באזורים נידחים בחלל החיצון עדיין יש עשרות אטומים בכל מטר רבוע. אף על פי שדי קל לחזות את תנועתה של מולקולה אחת, ברגע שמדובר ביותר משתי מולקולות אי אפשר לפתור בצורה מדויקת את המשוואות המתארות את תנועתן, וצריך להשתמש בקירובים ובהדמיות. ככל  שמספר המולקולות גדל המשימה נהיית במהירות קשה באופן קיצוני, עד כדי כך שגם המחשבים החזקים והמהירים ביותר לא יוכלו לעמוד בה.

עם זאת, בדומה לטענתו של אסימוב, מתברר שגם אם קשה לחזות את פעולתה של כל מולקולה בנפרד, אנו עדיין יכולים לנפק תחזיות מדויקות על גזים שמורכבים מכמויות עצומות של מולקולות יחד, כל עוד אנחנו מתמקדים בתכונות הממוצעות שלהן. איננו יכולים לדעת מה כל מולקולה תעשה אם נחמם את הכלי האטום שבו הגז נמצא, אבל אנחנו יודעים שהלחץ של הגז כולו יעלה, וכך גם המהירות הממוצעת של המולקולות. הרעיון הזה, שעליו מתבססת התיאוריה הקרויה פיזיקה סטטיסטית, מאפשר למדענים לחזות את התנהגותן של אוכלוסיות גדולות של חלקיקים.

במשך השנים השתמשו פיזיקאים ברעיונות הללו כדי לתאר מגוון רב של מערכות מרובות חלקיקים, כגון חומרים שעוברים בין מצבי צבירה וחומרים מגנטיים למיניהם. בארבעים השנים האחרונות החלו לפתח רעיונות כאלה גם לתיאור מערכות של יצורים חיים: תאים, חיידקים, צמחים, בעלי חיים בכל מיני גדלים, מערכות אקולוגיות שלמות ואפילו בני אדם. יש משהו מפתיע בטענה שחישובים פשוטים המבוססים על תנועתן של מולקולות גז יכולים לספק תחזיות מועילות על יצורים חיים, אבל מתברר שיש משהו אוניברסלי באופן שבו חלקיקים משפיעים אלה על אלה בקבוצות גדולות, אפילו בקנה מידה גדול בהרבה מזה של מולקולות ואטומים.

באופן גס, מודלים כאלה הם די פשוטים: לכל חלקיק יש מעט מאוד של מאפיינים, כגון מיקום, מהירות, מסה וכדומה, וכל חלקיק יכול להשפיע על חלקיקים אחרים שקרובים אליו. לפעמים ההשפעה הזאת חיובית וחלקיקים קרובים מנסים להיות קרובים יותר, ולפעמים היא הפוכה וחלקיקים מנסים לדחות זה את זה. פעמים אחרות שני הסוגים משתלבים זה בזה – ואפשר לחשוב על עוד אפשרויות מעניינות.

סך המרכיבים הללו מספיק כדי ליצור עושר רב של תופעות שמייצג שלל התנהגויות אנושיות לגמרי. אפשר, למשל, לחזות כך איך אנשים מאמצים את הדעה הפוליטית של הקרובים אליהם. אפשר להראות משיקולים פיזיקליים שכל שני אנשים על כדור הארץ קשורים זה לזה דרך שישה מכרים לכל היותר – רעיון שמוכר בתור “שש דרגות של הפרדה”; ואפשר גם לחשוף מה בתנועה של קהל בהופעה מזכיר תנועת חלקיקים ואיך אפשר לנצל את ההתנהגות הזאת כדי לשפר את דרכי המילוט של קהל בשעת חירום. כל אלו ממחישים שלפחות במקרים מסוימים, מודלים פיזיקלים בסיסיים וחלקיים המבוססים על תנועה פשוטה של מולקולות מאפשרים לחזות התנהגויות אנושיות אמיתיות.

אבל לא בזה עוסקת פסיכוהיסטוריה, אלא ביכולת לחזות את עתידה של חברה שלמה. לשם כך עלינו לקחת בחשבון הרבה מאוד גורמים ומשתנים, וכבר לא ברור שיש לנו מודל חלקי שיועיל להשגת המטרה הזאת.

ככל שמספר המשתנים גדל, כך גדלה המורכבות החישובית גם עבור מודלים פשוטים כביכול. לא מובן מאליו להניח שתופעות חברתיות מורכבות, או תופעות חברתיות בכלל, ניתנות להבנה באמצעות מודלים פיזיקליים פשטניים. פילוסופים קוראים לבעיות כאלה בעיות רדוקציה: האם אנו יכולים לסכם חברה אנושית וכל מה שיש בה רק במונחים של הפעולות הבסיסיות של הפרטים שבה? לפחות מבחינת היכולות המדעיות והחישוביות שלנו היום, נראה שהתשובה שלילית. אבל אולי כלים מתוחכמים יותר יועילו יותר?

בתוך הקופסה השחורה

בשנות הארבעים של המאה הקודמת, כשאסימוב הגה את רעיון הפסיכוהיסטוריה, היה ברור שמדובר בספקולציה בלבד. האם כיום, בעידן הבינה המלאכותית וטכנולוגיות הביג דאטה, אנחנו קרובים יותר למטרה?

בעשרות השנים האחרונות הוסרו מרבית ההגבלות והחסמים הקשורים לאיסוף ולאחסון של נתונים דיגיטליים. ההתקדמות הרבה בתשתית הטכנולוגית של התקשורת והאינטרנט מאפשרת לאסוף נתונים ולהעביר אותם בקלות ממקום למקום, וטכנולוגיות יעילות לאחסון מידע מאפשרות לשמור כמויות עצומות של מידע: לפי הערכה עדכנית, בכל יום מתווספים לאינטרנט כ-400 מיליון טרה-בייטים (טריליוני בייטים) חדשים. אפילו המחשבים הניידים והטלפונים החכמים שלנו אוספים כמויות גדולות של מידע: לאילו אתרים אנחנו גולשים, מה אנחנו מקלידים, היכן צילמנו תמונות, באיזו שעה הלכנו לישון ובאיזו שעה קמנו. אומנם איננו יודעים איפה נמצאת כל מולקולה בכלי אטום, אבל אנו יכולים לדעת הרבה מאוד על מעשיו ומחשבותיו של כל אדם בכדור הארץ שמשתמש באינטרנט.

הגישה לנתונים מאפשרת לנו ליצור תחזיות בסיסיות: למשל חברת גוגל הצליחה לחזות גלי שפעת לפי השינוי בנושאי החיפוש של אנשים ברחבי העולם. אך עבור תחזיות מורכבות יותר נדרש שימוש ביותר מידע משלל סוגים. הצעד הראשון לשם כך הוא לאגור נתונים רבים ומגוונים. בהשראת הפסיכוהיסטוריה של אסימוב הוקם בשנת 2013 פרויקט GDELT – ראשי תיבות של “מאגר מידע עולמי של אירועים, לשון ונוסח” – שמתעד אירועים שהתרחשו ברמת החברה והמדינה ברחבי העולם משנת 1979 ואילך, וכולל כבר יותר משלושה טריליוני רשומות.

מכרה של מידע

ההתפתחות המרשימה בכמות הנתונים אינה מספיקה – נחוצה גם יכולת לזקק ממנה מידע. כאן נכנסים לתמונה כלים סטטיסטיים חדשניים ומודלי שפה של בינה מלאכותית, שהראו הצלחה ראויה לציון בניתוח כמויות עתק של מידע.

הדרך שבה הכלים הללו עובדים היא מורכבת מאוד בפועל, אבל די פשוטה להבנה: מודלי הבינה המלאכותית כוללים הרבה חלקים קטנים שמחוברים זה לזה וכל אחד מהם עושה פעולת חישוב פשוטה. בינה מלאכותית לומדת לבצע פעולה מסוימת באמצעות שינוי הקשרים בין החלקים הללו.

לשם כך, מתחילים בתהליך שנקרא “אימון”, שבו אנחנו מבקשים מהמודל לספק פלט מסוים על בסיס קלט שנספק לו. למשל אפשר להזין למודל תמונות מקוטלגות של כלבים וחתולים ולבקש ממנו לזהות מה מבדיל ביניהן. או בדוגמה רלוונטית יותר לענייננו, נספק למודל את כל קבוצות הפייסבוק שאדם כלשהו חבר בהן ונבקש ממנו לחזות מה תהיה הקבוצה הבאה שאליה יצטרף. לאורך זמן המודל יחזק את הקשרים שמצליחים ליצור תחזיות מדויקות, ונוכל להשתמש בו גם עבור קלט חדש ובלתי מוכר. העיקרון הזה משמש להסקה סטטיסטית של תחזיות הקשורות לתחומים רבים: למשל מזג אוויר, רכישות עתידיות באתרי אינטרנט – שיכולות לסייע להתאים למשתמש מסוים פרסומות רלוונטיות, או תחזיות של ביצועי מניות בשוק ההון.

שיטות כאלה מסוגלות לנפק תחזיות מדויקות ויעילות על בסיס כמות עתק של נתונים – תחום שבו למחשב יש עדיפות ברורה גם על האדם המיומן ביותר. אם כן, מה מונע מאיתנו לחזות כך את העתיד הקרוב והרחוק? למה לא נחזה באותה שיטה את תוצאות הבחירות, או איזו מניה תרוויח הכי הרבה בעשור הקרוב, או איפה תפרוץ המלחמה הבאה? מה מפריע לנו להפוך את הפסיכוהיסטוריה למדע אמיתי?

יאללה בלגן

תורת הכאוס היא תיאוריה מתמטית שעוסקת במערכות שרגישות מאוד לשינויים קטנים: שינוי קטן במצב המערכת עכשיו יכול להוביל לשינוי גדול מאוד במצב המערכת בעתיד. התופעה הזאת מכונה אפקט הפרפר, משום שאפשר לדמות אותה למצב שבו שינוי זעיר כמו משק כנפיו של פרפר יכול להתבטא כעבור זמן לא רב בסופה טרופית במרחק של אלפי קילומטר משם.

מערכות כאוטיות הן נפוצות מאוד. הן משתרעות במרחב הגדול שבין מערכות פשוטות כמו התנועה של מטוטלת כפולה לבין מערכות מורכבות הרבה יותר כמו חיזוי מזג האוויר או התפתחות פקקים בכביש. כשאנחנו חושבים על מודל של החברה האנושית, עלינו לדמיין מערכת מרובת משתנים וקשרים, שסביר מאוד להניח שהיא תתאפיין בהתנהגות כאוטית.

הקושי לחזות את התנהגותן של מערכות כאוטיות אינו טכני אלא מהותי: על מנת לחזות את מזג האוויר, למשל, אנחנו צריכים למדוד בין השאר את הטמפרטורה. שגיאה זעירה במדידת הטמפרטורה תוביל תוך ימים ספורים לפער עצום בתחזית מזג האוויר. וגרוע מכך, במהלך פעולת החישוב והתחזית, המחשב לא יכול לשמור מספרים בדיוק אינסופי ונאלץ לקרב ולעגל מספרים. כך נוצרות עוד ועוד שגיאות קטנות שמובילות לסטיות גדולות מאוד בתחזיות בהמשך הדרך.

כתוצאה מכך קשה מאוד לחזות את התנהגותן של מערכות כאוטיות, גם אם יש בידינו כמות עצומה של נתונים מדויקים ובינה מלאכותית משוכללת שאומנה עליהם. יש כמובן קיצורי דרך מעשיים, שאולי יאפשרו ניבוי מוגבל. אפשרות אחת היא לדבוק בתחזיות לזמן הקצר שבו הן נותרות מדויקות למרות השגיאות, כפי שנעשה בתחזית מזג האוויר. אפשרות שנייה היא ליצור תחזיות רבות על בסיס אותם נתונים, ולהסיק מהן את התוצאה הסבירה ביותר. הפתרונות האלה אומנם די מוצלחים, אך מתרחקים מהחזון של אסימוב, שהתיימר לחזות את העתיד מאות שנים קדימה. 

הגורם הבלתי צפוי

ולבסוף, גם אם בדרך פלא גברנו על הכאוס ובנינו מודל פסיכוהיסטורי מושלם, נותרנו עם בעיה גדולה אחרונה: הפֶרֶד. בסיפור שסוגר את הספר השני של טרילוגיית המוסד, “מוסד וקיסרות”, הציג אסימוב לקוראיו בעיה משמעותית נוספת של חיזוי העתיד. כמה מאות שנים אחרי שתוכנית סלדון יצאה לדרך מתייצב מול המוסד יריב חדש – מנהיג צבאי משכמו ומעלה שכובש מערכות כוכבים בזו אחר זו. כל מה שידוע עליו הוא כינויו, “הפֶרֶד”, אך במוסד לא מודאגים – הם יודעים שתוכנית סלדון מבטיחה את ניצחונם אם רק יעשו את המוטל עליהם ויילחמו. אך הפלא ופלא, אז קורה הבלתי ייאמן והמוסד מובס.

הפרד הוא הגורם האקראי הבלתי צפוי שקיים במערכות סטטיסטיות. בסדרת “המוסד” המרכיב הבלתי צפוי היה שהפרד ניחן ביכולת שליטה רגשית על אנשים אחרים – סוג של טלפתיה שממוקד ברגשות. כיוון שתוכנית סלדון הניחה שהיא עוסקת בבני אדם, הופעתו של יצור בעל יכולת על-אנושית שינתה את כללי המשחק.

כמובן, לא צריך להרחיק לכת עד כדי כך. כל התפתחות בלתי צפויה בעלת משמעויות חברתיות, כלכליות או פוליטיות עלולה להוריד את הפסיכוהיסטוריה מהפסים. חישבו למשל על פגיעת אסטרואיד גדול בכדור הארץ. אילו פסיכוהיסטוריונים דינוזאורים בתור הקרטיקון היו מנסים לחזות את עתידם, הם לא היו צופים שבקרוב יקרה אסון טבע עצום שיביא לאובדנם. סביר להניח שגם קפיצות דרך מדעיות או טכנולוגיות עלולות לבלבל את משוואות ניבוי העתיד. בתחילת המאה העשרים איש לא חזה את המחשב האישי, לא כל שכן את האינטרנט או את הרשתות החברתיות – והיום אנו יודעים שהשפעתם על החברה האנושית עצומה.

שמונים שנים של התפתחויות מרחיקות לכת, במיוחד בתחום טכנולוגיות המידע, לא מספיקות לנו כדי לחזות את העתיד יותר מאשר כמה ימים קדימה. לפי כל מה שאנחנו יודעים כיום, קשה להאמין שהפסיכוהיסטוריה תהפוך אי פעם למדע אמיתי, ועל אחת כמה וכמה לא תוכל לנבא תהליכים חברתיים שנים רבות קדימה. ועדיין, לרעיון הפסיכוהיסטוריה יש ערך. ראשית, הוא מעניין, ואל לנו להקל ראש בזה. יש קסם רב ברעיון שלפיו מבט מעמיק ומקיף בעצמנו, כפרטים וכחברה, יכול ללמד אותנו לאן פנינו מועדות בעתיד. ושנית, הוא מאלץ אותנו לחשוב מחדש על עצמנו כבני אדם ועל החברה האנושית כולה ומקומנו בה. במה אנחנו שונים מחלקיקים חסרי תודעה? האם יש לנו רצון חופשי?

ויש גם שאלה מטרידה נוספת: אם נוכל לחזות את העתיד ולשנות אותו, איך ננצל את הכוח העצום הזה? כשמסתכלים על האנשים, הארגונים והמוסדות שמנהיגים את העולם בימינו, האפשרות של “טרור פסיכוהיסטורי” נשמעת יותר ויותר מטרידה. האם אנחנו באמת רוצים להעניק להם את הכלים לתמרן את עתיד האנושות?