רגל מעץ וצפדינה: רפואה פיראטית

דמות הפיראט בעל הרגל האחת, הרטייה על העין והשיניים הנושרות עקב צפדינה מוכרת היטב בתרבות הפופולרית. אף על פי שהיא מבטאת רומנטיזציה של המציאות, היא אכן מבוססת על מחלות אמיתיות שמהן סבלו שודדי הים שאיימו על נתיבי השיט בשלהי המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18. הן כללו לא מעט פציעות, זיהומים, חסרים תזונתיים ואפילו מחלות נפש.

היסטוריה קצרה של הפיראטיות

שודדי ים קיימים כבר אלפי שנים, מאז שבני האדם החלו לשוט בימים ובאוקיינוסים. אפשר למצוא אותם כמעט בכל תקופה ובכל מקום שבהם המסחר הימי שגשג. התיעוד המוקדם ביותר של פיראטיות מגיע ממזרח הים התיכון באלף השלישי לפני הספירה, בין השאר מכתבים יווניים ומצריים עתיקים. השם עצמו מגיע מהמילה היוונית peirates, והיו תקופות ושפות שבהן נטבעה דווקא המילה האיטלקית קורסארו (corsaro).

לאורך ההיסטוריה הפיראטים לא הסתפקו בשוד סחורות יקרות בנתיבי הים, אלא גם חטפו אנשים למטרות כופר נפש ובזזו ערי חוף. במקומות מסוימים הם הפכו לכוחות צבאיים סדירים או סדירים למחצה ששלטו בנמלים מבוצרים, ארבו לקורבנותיהם בנתיבי סחר – כפי שעושות גם בימינו מיליציות השודדים הסומליות בים סוף, או פשטו על חופים רחוקים כפי שעשו למשל הוויקינגים.

אבל כשאנחנו מדברים כיום על פיראטים, איננו מתכוונים בדרך כלל לאף אחד מאלה. הדימוי הפופולרי של שודדי הים נשאב ברובו מתקופה ספציפית של כשמונים שנה במחצית השנייה של המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18, שמכונה “תור הזהב של הפיראטים”. דמות הפיראט עם רגל העץ והתוכי על הכתף היא תולדה של שלב מוגדר בהתפתחות הקולוניאליזם האירופי והיא קשורה במידה רבה לאינטרסים ולמחדלים של בתי מלוכה במערב אירופה. 

זו הייתה תקופה של תחרות עיקשת בין המעצמות הימיות האירופיות על השליטה ב”עולם החדש”, ובמיוחד בטריטוריות החדשות שכבשו ביבשת אמריקה. כבר ב-1494, שנתיים בלבד אחרי שכריסטופר קולומבוס הגיע לראשונה ליבשת הלא מוכרת, בשליחותם של מלכי ספרד פרדיננד ואיזבלה, ספרד ופורטוגל מיהרו לחלק ביניהן את השלל ותבעו את היבשת כולה לעצמן. האנגלים חשבו שגם להם מגיע נתח נכבד מהעוגה. המלכה אליזבת הראשונה עודדה את הצי האנגלי להילחם בצי הספרדי ולשדוד את ספינות הסוחר הספרדיות שהובילו הביתה שלל אוצרות שחמסו מהשטחים שתפסו בדרום אמריקה ומרכזה. לשם כך היא שלחה למשל את הקברניט הבריטי סר פרנסיס דרייק לשדוד ספינות ומושבות ספרדיות. בעיני האנגלים הוא היה גיבור, אך הספרדים ראו בו פיראט אכזר וקראו לו “אל דראקו”.

לצד השוד הממוסד בשם הממלכה, נכנסו בתקופה ההיא יותר ויותר יזמים פרטיים לשוק המשגשג של השוד הימי. הפיראטים הללו, שנקראו “פרייבטירים”, התקבצו בתחילה בעיקר באיים הקריביים, ובראשם ג’מייקה וטורטוגה, ובהמשך מצאו נמלי מפלט נוספים. רוב השודדים באו מהשכבות העניות של ערי אנגליה, ויילס, צרפת, הולנד ועוד. הם קטפו בין השאר את הפירות של התחרות העיקשת בין המעצמות, שהשתמשו בפיראטים להחלשת יריבותיהם. הגדילו לעשות המושלים הבריטים של ג’מייקה, שאחרי כיבוש האי מידי הספרדים חילקו ביד רחבה מכתבי הסמכה לשודדים מטעמם (פרייבטירים), המתירים להם לצוד את ספינותיהם של יריבי הממלכה.

בין הפיראטים המפורסמים מהתקופה ההיא נמצאים אדוארד טיץ’ (שחור הזקן), סטד בונט (הפיראט הג’נטלמן), קפטן קיד (ויליאם קיד), בנג’מין הורניגולד, ברת’ולומאו רוברטס, והיו אפילו כמה נשים פיראטיות, כמו אן בוני, מרי ריד וצ’ינג שי הסינית שכונתה “מלכת הפיראטים” ומספרים ששלטה בצי של 1,200 ספינות ושבעים אלף מלחים צמאי דם. הפיראטים חיפשו בעיקר סחורות כגון בדים, תבלינים ויין, וכשלכדו אוצר הם חילקו אותו ביניהם, ולא קברו אוצרות באיים שוממים.

ממציאות לבדיון

השגשוג לא נמשך זמן רב. בשלהי העשור השני של המאה ה-18 פעילות הפיראטים הכבידה מאוד על המסחר הימי, ומעצמות אירופה עיבו את צייהן והחלו לפעול נגד השודדים. אך דווקא אז, כשתופעת השוד הימי הלכה ודעכה, נולד המיתוס הסובב אותם עד היום. לעלייתו אחראי סופר אלמוני שכתב תחת השם הבדוי “קפטן צ’רלס ג’ונסון” את הספר רב-המכר “היסטוריה כללית של הפיראטים” מ-1724. הספר, שראה אור בבריטניה, הורכב מביוגרפיות מפורטות וצבעוניות של כמה עשרות שודדי ים. לא ידוע מי היה מחברו האמיתי, אם כי יש מי שסבורים שזה היה לא אחר מאשר הסופר דניאל דפו, מחברו של “רובינזון קרוזו”.

השפעתו של הספר על תפיסת דמות הפיראט הייתה עצומה. התיאורים שבו הציגו תכונות רבות שהשתרשו ברבות הימים בספרות הפיראטים, כגון פיראטים קטועי גפיים או עוטי רטייה. ממנו גם נולד לראשונה הרעיון של אוצרות פיראטים, ושם גם הוזכר לראשונה “ג’ולי רוג’ר” (רוג’ר העליז): כינויו של דגל הפיראטים השחור שבמרכזו גולגולת ועצמות מוצלבות.

הספר העניק השראה בין השאר לשתי היצירות המכוננות של ספרות הפיראטים המודרנית. הראשונה היא כמובן “אי המטמון”, מאת רוברט לואיס סטיבנסון. הספר, שראה אור בסוף המאה    ה-19, השפיע על דורות של ילדים, וסטיבנסון אפילו לקח בהשאלה לספרו את דמותו של המלח ישראל הנדס, שהוזכר ב”היסטוריה כללית של הפיראטים” בתור אחד מאנשי צוותו של “שחור הזקן”. שנים לא רבות לאחר מכן הביא לעולם הסופר ג’יימס מת’יו ברי את הפיראט הדמיוני בעל יד הקרס קפטן הוק, אויבו הגדול של פיטר פן.

היו גם פיראטים יהודים: בעקבות גירוש ספרד, שודדי ים בני דת משה תקפו ספינות משלוח של הממלכה הספרדית. הם ראו בפעולותיהם נקמה על הגירוש והרדיפה הדתית המתמשכת של היהודים המומרים לנצרות בידי האינקוויזיציה. מוזכרים ביניהם למשל סנאן ראיס ודון שמואל פלג’י, או פלאץ’, שהיה רב, דיפלומט, סוחר, מרגל ושודד ים יהודי יליד מרוקו. באופן פחות רומנטי, פיראטים פועלים גם בימינו, בעיקר בסומליה לחופי ים סוף.

“מערכת הבריאות” של הפיראטים

מחלות היו אתגר משמעותי עבור פיראטים ומלחים. למשל, בדו”ח של משלחת ימית משנת 1693 מסופר שבמהלך המסע קרוב לאלף מלחים נספו ממחלות, לעומת 120 בלבד שנפלו בקרב. הסיבות לכך ברורות: תנאי החיים על ספינות בימים ההם, וספינות פיראטים במיוחד, היו קשים והתאפיינו בצפיפות רבה, צחנה, חוסר היגיינה, מחסור במזון טרי ובמי שתייה נקיים ושינה לא בריאה בערסלים מתנודדים. המלחים היו חשופים לפגעי מזג אוויר, כגון סערות, ועבדו בשמש הקופחת בעבודה פיזית קשה, שכללה לא פעם טיפוס לגבהים ללא אמצעי בטיחות או השתלשלות מדופן הספינה לעבודות שונות, מה שהוביל לעיתים לנפילות וטביעות. כמו כן המלחים סבלו לפעמים מהתעמרות מצד מפקדיהם וחבריהם לצוות, לא פעם אפילו בלי שירותי בריאות בסיסיים.

ברוב הספינות הצבאיות או ספינות הסוחר של המעצמות הימיות האירופיות היה רופא – או ליתר דיוק מנתח – כבר במאה ה-12. גם פיראטים ברישיון נהגו להעסיק רופא על הספינה, ושכרו היה השלישי בגובהו על הסיפון, אחרי רב החובל וסגנו. אך פיראטים, בהיותם פורעי חוק שחיו חיי סכנה, התקשו לגייס רופאים. מוכרים אי אלו יוצאי דופן מיוחדים, למשל הרופאים ג’ורג’ וילסון ופיטר סקדמור, שהצטרפו מרצונם לצי הפיראטים של ברת’ולומאו רוברטס.

מכיוון שלפיראטים היה צורך רב ברופאים על ספינותיהם – הם פשוט חטפו אותם. רופא כזה היה בעמדה בעייתית: אם ייכשל בטיפול בפיראטים – יהרגו אותו; ואם ייתפס יאשימו אותו בשוד ימי.

בניגוד לספינות המלחמה של הצי או לספינות סוחר, לפיראטים לא היו אתרי הבראה מוסדרים למלחים פצועים. כדי לאפשר לפצועיהם להחלים הם נהגו להשתלט על נכסים לא מוגנים על היבשה. לדוגמה, כשהנרי מורגן לכד טירה בפנמה, הוא הפך את הכנסייה שלה לבית חולים עבור יותר משבעים פצועים. פתרון אחר היה להשתלט על ספינה בלב ים ולהשתמש בה כמקום מנוחה והחלמה לפצועים ולחולים שלהם.

חדר הטיפולים ומגוריו של הרופא היו בסיפון התחתון, ושם גם אשפזו את החולים והפצועים. מבחינה רפואית זה היה, כמובן, המקום הכי פחות מתאים – למה לשכן את החולים במקום הכי נמוך, טחוב, צפוף ולא מאוורר בספינה?

חשיבות מיוחדת הייתה לתיבת התרופות של הספינה, שלרוב נשדדה מספינות אחרות. הפיראט נד לואו לכד שתי ספינות צרפתיות ודרש מהצוות לרכוש עבורו תיבת תרופות בנמל, אחרת יהרוג את כל אנשי הצוות וישרוף את הספינות. “שחור הזקן” הטיל מצור על נמל צ’רלסטון עד שימסרו לו את תיבת התרופות של אחת הספינות. אחרת, איים, אנשיו ירצחו את כל המלחים, ישלחו את ראשיהם הכרותים למושל וישרפו את כל הספינות שנלכדו.

האמת העצובה על רגל אחת

לקפטן לונג ג’ון סילבר מ”אי המטמון” נקטעה אחת הרגליים בגובה הירך והוא נעזר בקב. ל”כלב שחור” חסרו שתי אצבעות. קפטן הוק מ”פיטר פן” איבד את יד ימין כשפיטר כרת את ידו בקרב והאכיל אותה לקרוקודיל, כולל השעון שעליה. מאז הוא משתמש בקרס (באנגלית: hook) במקום יד, וזהו מקור שמו. יש הטוענים שדמותו התבססה על פרייבטיר אמיתי בשם קפטן כריסטופר ניופורט שמקובל לחשוב שאכן נעזר ביד תותבת.

פיראטים היו בסיכון להיפצע יותר ממלחים רגילים בגלל עיסוקם המתמיד בקרבות. בעקבות זאת קטיעות גפיים היו נפוצות. בין הסיבות הנפוצות לקטיעת גף אצל פיראטים היו נמק של הגף בעקבות זיהום; פציעה של גף בקרב כך שחלקי עצם בלטו ממנו, ולכן המנתח נאלץ ליישר את הגדם; שבר מרוסק של גף שנפגע מירי; ומה שכונה “עששת עצמות” – במונחים של ימינו אפשר לשער שמדובר בזיהום כרוני בעצם (אוסטאומייליטיס). סיבה נדירה יותר, אך עדיין מוכרת היטב, הייתה תקיפה של בעל חיים – למשל תנין, כריש או ברקודה.

לעיתים היה על הסיפון מנתח עם ידע באנטומיה. חומרי הרדמה לא היו לו, כמובן, ובמקומם השקו את המנותחים לשוכרה כדי לטשטש את הכאב. בהיעדר רופא או מנתח, נעזרו לפעמים בכישוריהם המקצועיים של הנגר או הטבח של הספינה. המנתח, יהיה אשר יהיה, היה קושר חוסם עורקים מעל המקום המיועד לקטיעה, כדי לעצור את זרימת הדם, ואז מנסר את הרגל או היד וצורב את הגדם בגרזן מתכת מלובן.

עם זאת, דמות הפיראט מסיפורי ההרפתקאות, עם הרטייה על העין והרגל התותבת, לא באמת מחוברת למציאות. יש רק מקור היסטורי אחד שמתעד פיראט עם רגל עץ, והיתר לקוחים ממחוזות הדמיון, כמו קפטן הוק או לונג ג’ון סילבר מ”אי המטמון”. בפועל רגליים תותבות עלו הון תועפות, הרחק מהישג ידם של פיראטים, שבאו ברובם הגדול מהשכבות החברתיות-כלכליות הנמוכות.

עוד איבר פגיע במיוחד הוא העיניים, שיכולות להיפגע ישירות או בעקיפין מירי קליעים ופגזים ובמיוחד משבבי העץ שניתזים לכל עבר כשפוגע פגז בסיפון. גם מחלות עיניים לא חסרו בתנאי התברואה הירודים ששררו בספינות הפיראטים. גם בתנאים הרבה יותר נוחים, היכולות של הרפואה של המאה ה-17 בריפוי פציעות ונגעים כאלה הייתה מוגבלת מאוד, ועל אחת כמה וכמה היכולות של מנתח הספינה. לכן, פעמים רבות לא הייתה ברירה אלא לאבד את העין.

מה עשה פיראט נטול עין? בניגוד לדימוי הנפוץ, אין שום תיעוד לכך שפיראטים השתמשו ברטיות עיניים. פתרונות נפוצים יותר בימים ההם היו התקנת עיני זכוכית צבועות, בדומה לחלונות ויטראז’. אבל בדומה לתותבי גפיים, הפתרון הזה היה יקר מדי עבור מלח פשוט, לא כל שכן עבור שודד ים. יתרה מזאת, בעלי מלאכה שייצרו תחליפי עיניים כאלו חיו בדרך כלל בערים הגדולות של אירופה, מקומות שלא האירו פנים לפיראטים פורעי חוק החוששים ממפגש בלתי רצוי עם חבל התלייה.

אם כך, מאין נולדה דמות הפיראט עם הרטייה? המקור הוא כנראה בכלל מהמאה ה-18, עשרות שנים אחרי שהסתיים תור הזהב של הפיראטים, אז החלו להתפרסם בעיתונים דמויות ססגוניות של מלחים שפרשו מצי הסוחר ללא רגל או ללא עין, בדרך כלל בצורה של קריקטורות.

טענה אחרת היא שמלחים, ובכלל זה שודדי ים, נהגו לעטות רטייה על אחת מעיניהם הבריאות פשוט מסיבות מעשיות. בספינות של הימים ההם, הרבה לפני המצאת תאורת החשמל, היה פער עז בין האור הבוהק על הסיפון העליון לבין האפלולית בבטן הספינה. במקום לחכות רגעים ארוכים עד שעיניהם יסתגלו לאפלולית בכל פעם שנכנסו פנימה, יכלו המלחים להסיר את הרטייה, וכך הייתה להם עין אחת שהאישון שלה כבר התרחב תחת הכיסוי המלאכותי, והם יכלו לראות היטב גם באור העמום של מנורות שמן ועששיות. זהו סיפור יפה ללא ספק, אך אין כל תיעוד היסטורי מהימן שמאמת אותו.

זיהומים ומחלות

אורח החיים הפרוע של הפיראטים כלל לא רק קרבות מסכני חיים ושפע של הזדמנות להיפצע בתאונות מחרידות, אלא גם חשף אותם לשלל מחוללי מחלות במקומות נידחים – לצד אלה שהביאו איתם מאירופה או מהמושבות הצעירות של יבשת אמריקה. כך הם נחשפו שוב ושוב למגוון רב של זיהומים. מחלת הדבר, למשל, הייתה נפוצה בעיקר באירופה, והגיעה גם לכלי השיט של הפיראטים עם הטפילים שנשאו איתן חולדות הספינה. מחלת האבעבועות השחורות, לעומת זאת, כבר הייתה נפוצה בשלב הזה בכל רחבי העולם, כולל האיים הקריביים, שבהם התרכזה רוב הפעילות הפיראטית בתקופת תור הזהב. מגפות כמו טיפוס ודיזנטריה הרגו פיראטים רבים. סר פרנסיס דרייק עצמו מת מדיזנטריה סמוך לחוף פנמה בשנת 1596.

אחת המחלות הנפוצות שעשתה שמות בצוותי הספינות הייתה מלריה. המחלה, שנפוצה באזורים הטרופיים של כדור הארץ, מועברת לבני אדם בעקיצה של נקבת יתוש האנופלס, שנושאת את הפלסמודיום, הטפיל מחולל המחלה, ומחדירה אותו לדמו של הנעקץ. מהדם הטפילים נודדים לכבד, חוזרים לדם, חודרים לתאי הדם האדומים ומתרבים בתוכם בתהליך מחזורי. כתוצאה מפעילותם מתפתחת מחלה קשה ומסכנת חיים שתסמיניה כוללים חום גבוה, צמרמורות, כאבי ראש ושרירים ועוד. 

מחלה נוספת, שכמו מלריה מועברת לבני אדם על ידי יתושים, היא הקדחת הצהובה שהייתה שכיחה בדרום אמריקה, אליה הגיעה עם סחר העבדים מאפריקה – עוד תחום רווחי שהפיראטים לא הדירו ממנו את רגליהם. במחלות הללו נדבקו הפיראטים דרך עקיצות יתושים דווקא בביקורים בחוף ולא בספינות בלב ים.

תפריט של פיראט

אף על פי שבשונה ממלחים בספינות סוחר או צי, לפיראטים היו פחות הזדמנויות לעגון בנמלים מסודרים ולטעון אספקה טרייה, יש מי שטוענים שהם היו בריאים יותר ממלחים אחרים. אחרי הכול הם נהנו ממקור אספקה חלופי, בדמות היכולת שלהם לשדוד ספינות אחרות, לרבות המזון והמים השמורים במחסניהן. לכן הסכנה שיסבלו מחסרים תזונתיים הייתה נמוכה יותר.

אחת הסכנות הגדולות שארבו ליורדי ים בימים ההם, ובכלל זה לפיראטים, הייתה מחלת הצפדינה – שכיום אנו יודעים שמקורה הוא מחסור בוויטמין C. מעריכים שקרוב לשני מיליון מלחים מתו מהמחלה בין מועד ההגעה של הספינות האירופיות הראשונות ליבשת אמריקה ועד למאה ה-19, וכשספינות יצאו למסעות ממושכים בלב ים, הנחת העבודה הייתה שכמחצית מהמלחים ימותו מצפדינה. המחלה מאופיינת בנשירת שיניים ונסיגת חניכיים, עקב תפקידו החשוב של ויטמין C בשמירה על רקמות החיבור בגוף. לכך נלווים ריח רע מהפה, עייפות ניכרת, ובשלבים המתקדמים קריסה של רוב מערכות הגוף ומוות. רק בשנת 1747 הראה לראשונה הרופא ג’יימס לינד שתפוזים ולימונים מונעים צפדינה.

בעיה דומה הייתה מחלת הבריברי (Beriberi), שכונתה גם “צפדינה רטובה”. המחלה מתאפיינת בבצקות בגפיים, שנובעות ממחסור בוויטמין B1 (תיאמין). היא התפרצה בספינות שהתזונה בהן הייתה מוגבלת, ובעיקר אם צרכו בהן אורז – דגן שתכולת התיאמין בו נמוכה – במקום לחם או צנימים מחיטה. תיעוד מהימים ההם תיאר שהמחלה מופיעה בתוך כחודש מתחילת המסע בים ומתבטאת בעייפות, חולשת שרירים, והצטברות נוזלים ברקמות הרכות שמתחילה ברגליים ומתפשטת לבטן ולדופן החזה. היא גורמת לתחושת נימול ושיתוק, בעיות בקצב פעימות הלב, כאבים בחזה, והתנהגות אלימה ולא רציונלית. בשנת 2003 נפגעו ילדים בישראל מבעיה דומה, במה שכונה “פרשת רמדיה”, כשחברה שייצרה מזון תינוקות צמחי הוציאה ממנו את התיאמין. חמישה מהתינוקות מתו ואחרים סבלו מפגיעות עצביות בלתי הפיכות.

אלכוהול ובריאות הנפש

בעיה חמורה נוספת בתזונה הפיראטית הייתה אלכוהוליזם. בימאות הממוסדת, למשל בצי הבריטי ובאוניות סוחר, היו נהוגים כללים שהגבילו את כמות האלכוהול המותרת למלחים. הפיראטים, מטבע עיסוקם, לא היו כפופים להגבלות דומות, והרבו להשתכר. האלכוהול היה פופולרי גם כי הוא סיפק תחליף למי השתייה, שנטו להתעפש במסעות ארוכים.

סוגי האלכוהול הנפוצים אצל פיראטים היו יין ופונץ’. בניגוד לדימוי הפופולרי, רום דשדש רק במקום השלישי. ב”היסטוריה כללית של הפיראטים” תיאר המחבר ניתוח שנעשה על ספינת פיראטים וציין שהרופא היה “שיכור במידה סבירה, כפי שהיה מקובל אצל כולם”. יש גם תיאורים של התמכרות לאלכוהול שגרמה כאבי בטן, הקאות, חולשה, ירידה במשקל, חוסר תיאבון ורעידות בגפיים. כמו כן דווח על מלחים שחוו הזיות בעקבות גמילה פתאומית מאלכוהול, תופעה שמכונה כיום “דליריום טרמנס”.

ולבסוף, החיים הקשים של הפיראטים היו קרקע פורייה לקשיים נפשיים. ב”אי המטמון” בן גאן השתגע כשננטש על האי ופיתח אובססיה לגבינה. קפטן הוק היה פוסט-טראומטי בעקבות המפגש עם הקרוקודיל. הפחדים הגדולים ביותר שלו היו מראה הדם שלו עצמו (שהיה צהוב) והקרוקודיל שאכל את היד שלו.

הפרעות נפשיות אכן היו נפוצות אצל פיראטים. אחרי הכול, המראה של חברים פצועים או מתים בקרב אינו חוויה קלה לעיכול. מעריכים שכשליש מהפיראטים סבלו מבעיות נפשיות. בספינה לא הייתה אפשרות לאשפז נפגעי טראומה נפשית, ואף אחד לא הוגדר “שוטה הספינה”. גם אם במקרה היה רופא בספינה, לא היה לו שום ידע בפסיכיאטריה – תחום רפואי שלא היה אז אפילו בחיתוליו, ובלאו הכי תחום רפואת הנפש לא היה מפותח כלל בימים ההם.

יש הטוענים שהטיפול הנפשי בספינות הפיראטים כלל תמיכה קבוצתית מצד הצוות כולו: אם עשרות שודדי ים פרועים אומרים שהם אוהבים אותך, זה עוזר. אחר כך היו מחזקים את הביטחון העצמי של המטופל באמצעות טריק קטן: היו מחכים שהרוח תירגע ואז יוצאים לדיג. הקברניט, המטופל ועוד כמה אנשי צוות היו חותרים לאזור הדיג. ההגאי היה מזיז את הספינה למקום נסתר, ואז הקברניט היה שואל “איפה הספינה?” וכולם הצביעו לכיוון ההפוך. כששאלו את המלח המיוסר מה דעתו, הוא כמובן הצביע לכיוון הנכון, וכך “מציל את חיי חבריו” וזוכה לשלל שבחים ומחמאות.

כמו רבים מהדימויים שאנו נוהגים להצמיד לפיראטים, זה סיפור נחמד, אך אין שום תימוכין היסטוריים לאמיתותו. עם זאת, הפציעות, קטיעות האיברים והמחלות היו חלק בלתי נמנע מאורח החיים של שודדי הים במאות ה-17 וה-18, ומצטיירת מהם תמונה מצערת – תור הזהב של הפיראטים היה הרבה פחות קסום ממה שאנחנו להוטים לספר לעצמנו.