תוספת עבודה למען המדע

ביקורת עמיתים (peer review) היא אחד מעמודי התווך של המדע המודרני. אחד העקרונות החשובים שמנחים את העולם המדעי הוא שראוי להציג את המחקר, על תוצאותיו, בפני הקהל הרחב בכלל והקהילה המדעית בפרט. קיימים שני ערוצים עיקריים להצגת ממצאים בפני הקהילה המדעית: כנסים מקצועיים ופרסום בכתבי עת מדעיים. בשני המקרים, החוקר חושף את השערת המחקר, שיטות המחקר ותוצאותיו; ובשני המקרים חוקרים אחרים יכולים להעיר הערות, חיוביות או שליליות. בכנסים המחקר מוצג בקצרה ולעיתים קרובות באופן חלקי, וביקורת העמיתים על העבודה אינה נחשבת רשמית.

לעומת זאת, כאשר חוקרת מגישה מאמר המסכם את מחקרה לכתב עת, מערכת כתב העת תשלח את המאמר לשופטים: חוקרים וחוקרות מומחים בתחום המחקר. אלה קוראים את המאמר בעיון ולפרטי פרטים, ומתבקשים לחוות דעה על טיב המחקר ועל משמעותו, על היקף המחקר, על חדשנותו ועל התאמתו לכתב העת, להעיר הערות על אופן הצגת התוצאות ואפילו לאתר טעויות הגהה. הביקורת נשלחת חזרה לחוקרת, בדרישה לתקן את מה שמצריך תיקון לפי הביקורת. המאמר המתוקן נשלח שנית לשופטים לביקורת חוזרת, והסכמתם לרוב נדרשת לפני פרסום המאמר בכתב העת.

דרישות מורכבות

השיפוט וכתיבת חוות הדעת אינם רק עבודה חשובה – הם גם דורשים מהשופטים זמן רב, שיכול לארוך משעות בודדות של עבודה על מאמרים קצרים ופשוטים, עד לאפילו יום עבודה שלם על מאמר מורכב ומסובך. על העבודה הזו השופטים אינם מקבלים תשלום – היא נעשית בהתנדבות עבור כתב העת, ורוב החוקרים רואים בה חלק מעבודתם המדעית, לטובת קידום המדע והאנושות. מצד שני, הדרישות מהשופטים בשני העשורים האחרונים הולכות ועולות, במקביל לגידול במספר המאמרים שנשלחים לפרסום. גם רמת המורכבות של המחקרים עצמם הולכת ועולה. לכן נדרשים יותר שופטים, שגם יקדישו יותר זמן לכל מאמר. 

הדרישות האלה גרמו לשתי בעיות קשות בתהליך הפרסום המדעי. האחת היא שעורכי כתבי העת מתקשים למצוא שופטים שיסכימו לשפוט את המאמר. לעיתים עוברים מספר שבועות, או אפילו חודשיים-שלושה, עד שנמצאים שופטים מתאימים שמסכימים לשפוט. נוסף על כך, החוקרים שהסכימו לשפוט עמוסים, כך שהזמן עד הגשת חוות הדעת יכול לארוך בין שבועות לחודשים. העיכוב בפרסום המחקר יכול בתורו לעכב את הקידום המקצועי של הסטודנטים והחוקרים שמאחורי המחקר, ולפגוע ביכולת שלהם לקבל מענקי מחקר לצורך המשך העבודה. זאת בנוסף לנזק שנגרם מעצם דחיית הפרסום של תוצאות מדעיות חדשות.

שינוי בשיח

בעשור וחצי האחרונים החלו להישמע קולות שדורשים הכרה בעבודת השיפוט, עדיף בצורת תשלום. חלק מכתבי העת החלו לפרסם את שמות השופטים ברשימות הוקרה ייעודיות, וחלקם אף מעניקים לשופטים מסמך שאפשר להוסיף לקורות החיים. החברה research square מציעה שירותי ביקורת עמיתים ואף מעניקה לשופטים תשלום סמלי, כ-50 דולרים אמריקאיים. חלק מכתבי העת הציעו לשופטים הנחה על פרסום מאמרים אצלם, שכרוך בתשלום לא זניח. בשנת 2014 פורסמה בבלוג של מעבדה באוניברסיטת פנסילבניה “הטבה” מגוחכת במיוחד מטעם הוצאת אוקספורד, שהציעה הנחה של 5 לירות שטרלינג בריטיות (כ-33 ש”ח, בהתחשב באינפלציה) על ספרי ההוצאה תמורת העבודה.

בדיונים ברשתות חברתיות ובבלוגים, חוקרים טענו שכתבי העת צריכים לשלם לשופטים סכומים שנעים בין 100 ל-450 דולרים לכל מאמר, תגמול שישקף, לפחות חלקית, את הזמן והמאמץ המוקדשים לעבודת השיפוט. בהקשר הזה נציין שהוצאות כתבי העת גובות מהחוקרים (באמצעות מענקי מחקר) סכום כסף נכבד על פרסום מאמרים, כ-2000 עד 10,000 דולרים, ולעיתים אפילו יותר. בו זמנית, גם הגישה למאמרים ברוב כתבי העת הנחשבים עולה כסף. המצב הזה הפך את ההוצאות לחברות שמרוויחות מיליארדי דולרים, רווחים דומים לאלה של תאגידי ענק כמו גוגל ומייקרוסופט. לפני כשנה לוּסינה אוּדין (Uddin), פרופסור לחקר המוח באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס (UCLA), הגישה תביעה ייצוגית נגד שש הוצאות לאור גדולות של כתבי עת מדעיים, בטענה שהן הרוויחו מיליארדי דולרים, ניצלו חוקרים לעבודה ללא שכר על שיפוט מאמרים, והתנו בה את פרסום המאמרים. בהמשך הצטרפו לתביעה שלושה חוקרים נוספים; ההוצאות הגישו מכתב תגובה ראשוני בפברואר האחרון.

מתנגדי התשלום לשופטים טוענים שהוא יְיַקֵר את התשלום לכתבי העת, ומעלים חשש ששינוי כזה יפגע באיכות חוות הדעת של השופטים, שכן המניע לחוות דעה יהיה כסף ולא תרומה אלטרואיסטית לידע האנושי. בשנתיים האחרונות ערכו שני כתבי עת ניסויים שמטרתם לבחון את הטענות האלה.

האיכות לא נפגעה

כתב העת Critical Care Medicine גייס כ-700 שופטים למשך חצי שנה. מתוכם, למחצית מהחוקרים הציע כתב העת תשלום של 250 דולרים, ואחרים – קבוצת הביקורת – קיבלו בקשת שיפוט רגילה. ההיענות מצד השופטים שקיבלו תשלום עלתה על זו של עמיתיהם רק במידה מעטה: כ-53 אחוזים מהם הסכימו לחוות דעה, לעומת כ-48 אחוזים בקבוצת הביקורת. כלומר, נצפתה היענות די דומה לבקשת השיפוט בקרב חברי שתי הקבוצות, בין שהם קיבלו תשלום ובין שלא – ומכאן שהחוקרים לא בהכרח מוּנָעִים רק משיקולים כלכליים. שיפור קל בלבד נצפה גם בכתיבה עצמה: 50 אחוזים מהחוקרים שקיבלו תשלום הגישו ביקורת לכתב העת, לעומת 42 אחוזים מהחוקרים בקבוצה השנייה. השופטים שהוצע להם תשלום הגישו את חוות הדעת, בממוצע, יום אחד מהר יותר. תוצאה חשובה נוספת נוגעת לאיכות השיפוט: עורכי כתבי העת העריכו שלא היה הבדל באיכות ביקורת העמיתים בין שתי הקבוצות – כלומר, התשלום לא גרם לשופטים לכתוב ביקורות באיכות ירודה או גבוהה מהרגיל.

הניסוי של כתב העת Biology Open היה מעט שונה. כתב העת גייס מראש שופטים בשכר, בשני מסלולים: במסלול הראשון, ה”שכיר”, השופטים מקבלים 600 ליש”ט לרבעון ומתחייבים בתמורה לשפוט בתקופה הזו עד שלושה מאמרים. במסלול השני הוצע תשלום של 220 ליש”ט עבור שיפוט כל מאמר. השופטים התחייבו להסכים לבקשת השיפוט או לדחות אותה לאחר יום אחד, ולשלוח חוות דעת בתוך ארבעה ימים. התוצאות עלו על המצופה: מאה אחוזים מהשופטים הסכימו לשפוט, ולקחו להם 4.6 ימים בממוצע לשלוח את הביקורות לכתב העת; זמני התגובה נעו בין יומיים לשבעה ימים. לשם השוואה, זמן משלוח הביקורות הממוצע על מאמרים שלא היו חלק מהניסוי היה 38 ימים, וזמני התגובה נעו בין 12 לכ-100 ימים. גם בניסוי הזה לא נמצא הבדל באיכות הביקורת, לדברי העורכים, בין המאמרים שנשפטו במסגרת הניסוי לאלה שלא באותה תקופת זמן.

לפי שני הניסויים, נראה שתשלום לשופטים עשוי לשפר את ההיענות לשפוט ולקצר את משך הזמן עד הגשת הביקורת, במיוחד אם השופטים מתבקשים לעמוד במסגרת זמן מוגדרת כדי לקבל תשלום. איכות השיפוט לא צפויה להיפגע. התרחיש הזה מעלה שתי שאלות: מי יממן את התשלום לשופטים, והאם התשלום יתווסף למחיר הגבוה גם כך של פרסום המאמר. יידרשו ניסויים נוספים כדי לבנות הצעה מגובשת יותר, אך לדעתי האישית תשלום לשופטים עשוי אפילו לשפר את איכות הביקורת, בעיקר אם הוא יהיה תלוי בקריטריונים מוסכמים של איכות ובביקורת בונה.