הדרך הארוכה והקשה אל החשיבה המדעית

ונטולין

הסופרת טארה וסטאובר (Westover) גרה בילדותה עם הוריה וששת אחיה ואחיותיה הגדולים ממנה על גבעה מבודדת באיידהו. ההורים היו דתיים קנאיים. לילדיהם סיפרו רק את סיפורי התנ”ך, כתבי הדת המורמונית והסיפור על פשיטת ה-FBI על החווה של השכנים, שעלתה בחייו של אחד הדיירים. זו הייתה המיתולוגיה המשפחתית. ההורים אגרו נשק ונפט, חפרו תעלות סביב בית החווה שלהם, אימנו את ילדיהם בנשק והתכוננו ליום הדין – היום שבו הממשל יפשוט על ביתם. לילדיהם אמרו שהם יילחמו עד מוות בסוכני השלטון.

ב-31 בדצמבר 1999 הגיע סוף העולם. המשפחה ישבה בסלון. ההורים והילדים הביטו בטלוויזיה וחיכו לחצות בציפייה שהמשיח יבוא, ששמי האופל ילבינו בסנוורים, שהארץ תרעד, שקולות שופר יבקעו והעולם יגיע אל קיצו.

טארה בת ה-13 ישבה עם כל המשפחה וחיכתה במתח עצום. שעת חצות הגיעה. הטלוויזיה המשיכה כרגיל וגם החיים. אב המשפחה משך בכתפיו. הוא אמר שאלוהים דחה את הקץ מסיבותיו שלו, אבל הקץ בוא יבוא. (מתוך “משכילה”, מאת טארה וסטאובר, הוצאת שוקן, 2020, עמוד 107)

הוריה של טארה לא האמינו בממסד, במדע, בתרופות, בבתי ספר. האם ילדה את רוב ילדיה בלידה ביתית ולא דיווחה עליהם למדינה. טארה, אחיה ואחיותיה התחנכו בבית. רשמית, הם לא היו קיימים. כשהיו חולים, קיבלו טיפול במשחות ובשיקויים שרקחה האם.

בגיל 17 החלה טארה ללמוד באוניברסיטה דתית. יום אחד היה לה כאב אוזניים. החבר שלה, שהיה אף הוא מורמוני, אך מזן נורמטיבי יותר, הציע לה כדור נגד כאב אוזניים. טארה סירבה. לאורך כל ילדותה אמרה לה אימה, “את יודעת מה יקרה אם תיקחי כדור מרופא? כשתלדי, יהיו לילדיך מומים. כל טיפול מרופא יגרום לך ולצאצאייך נזק בלתי הפיך, למשך כל חייך”.

החבר שאל, “מה את לוקחת כשכואב לך?” טארה ציינה צמחי מרפא שאמה רקחה. הצמחים לא הקלו על הכאב. הוא ליווה אותה כל שנות ילדותה. היא למדה לחיות איתו. הכאב הפך לדרך חיים. אם לא כואב לך, את לא חיה. החיים, בצורתם הטהורה והמזוקקת ביותר, נחווים עד תום רק כשכואב לך. הכאב הוא ברירת המחדל של הקיום, והוא שליחות. משאמרה לו את זה, החבר משך בכתפיו. “את לא חייבת לקחת כדור. איך שבא לך”, אמר. טארה היססה, אבל בלעה את הכדור. אחרי כמה רגעים הכאב נעלם (עמוד 201).

 בילדותי סבלתי מאסתמה קשה. לפעמים הייתי נחנק אחרי ריצה, לפעמים אחרי ארוחה, לפעמים על סף השינה ולפעמים סתם באמצע היום. גם היום היא פוקדת אותי מדי פעם, כמו שיחת טלפון מעיקה מחבר נשכח. בזמן התקף הייתי מחזיק את הראש מעל קערה מלאה מים רותחים, שם מגבת על הראש ונושם את האדים בעולם שהפך לבועה חשוכה ולחה שבה קיימים רק אני והאדים.

בנעוריי היה לי משאף ונטולין. המצאת פלא. כדי לשחרר את צווארי מעניבת החנק, כל מה שהיה עליי לעשות היה לקחת שני וִישים ולחכות דקה. אבל לא עשיתי את זה.

זה היה קל מדי, ולכן חשוד.

הוריי לימדו אותי שחברות התרופות והרופאים זוממים לחמוס את כספו של הציבור ולפגוע בבריאותו, שהתאגידים מייצרים תרופות כדי לשמור את החולים בתלות מתמדת ברופאים ובתרופות. הייתי חסיד שוטה של התורה המקרוביוטית, נביאיה וכתבי הקודש שלה, שהציעו תשובה לכל בעיות העולם, הרמוניה, שלווה נצחית לנפש ומרפא לכל מדווה וחולי.

מקרוביוטיקה היא דרך חיים המבוססת על תורות מיסטיות מהמזרח הרחוק. להלכה היא שואפת לחיים בהרמוניה עם היקום, אבל בפועל מדובר בעיקר בהגבלות תזונה. התזונה בביתנו כללה דגנים מלאים בלבד, קטניות, אגוזים, גרעינים ומבחר דל של ירקות. נאסר עלי לאכול לחם, בשר, ביצים, חלב ומוצריו, ממרחים, ממתקים, חטיפים, רוב הירקות ורוב הפירות. לבית הספר לקחתי כדורי אורז מלא ובזתי בסתר ליבי לחבריי לכיתה, הבורים האלה, שאכלו כריכים עם חמאה, גבינה, שוקולד, ריבה או נקניק.

התרופה המסורתית לאסתמה הייתה אומבושי. שזיפים מוחמצים. הוא בא בכדורים סגולים קטנים וקשים. מצצתי אותם עד שהתמוססו בפי. היה גם ממרח של גרעיני שזיפים שהוחמצו במשך שנים. לחלקם הרך היה מרקם של פרי רקוב. הייתי מוצץ את החלק הרך חצי שעה, עד שהיה מתמוסס ברוק כמו טיפות מים שיוצרות נטיף במערה במשך עידן גיאולוגי. את זה הייתי בולע.

אבי נהג לומר שהעולם מקיים איזון בין יִין ויאנג. בכל תופעה יש יִין נקבי, נשי, כהה, מתפשט, רך, רטוב, לח ומתוק, וגם יאנג זכרי, גברי, בהיר, מרוכז, קשה, יבש ומלוח. ניגודים בטבע משלימים זה את זה, שואפים לאזן זה את זה. כל המחלות הן תוצאה של הפרת האיזון הזה. זה יסוד התורה המקרוביוטית. באסתמה, האומבושי החמוץ הוא יאנג והליחה שסותמת לי את הגרון וחונקת אותי היא יִין. היאנג שבאומבושי אמור לאזן את היִין שבריר, לכווץ את דופנות קנה הנשימה ולסלק את ההפרשה. כך האסתמה עוברת וכך האיזון בגופי משתקם והבעיה נפתרת, גם במובן המעשי, וגם במובן ההוליסטי, הקוסמי.

זה היה הסבר יפהפה באלגנטיות שבו ובפשטותו, שעזר לי לשכוח שהאומבושי מעולם לא עזר לאסתמה. מצצתי אומבושי במשך שעה, מנסה להחריק את דרכה של נשימתי פנימה אל ריאותיי, ואחרי שעה התקף האסתמה עבר. האסתמה תמיד הייתה עוברת אחרי שעה, לאט ובייסורים, עם אומבושי או בלעדיו.

אנחנו מחפשים דפוסים בחיים, וכשהמציאות מפריכה אותם אנחנו מתעלמים מהמציאות. מאמיני המקרוביוטיקה מכפיפים כל נשימה, כל רגע ערות, כל מחשבה ומעשה, לעולמות חסרי ממשות שכל תכליתם לכבול אותם לַפַּחד וליצור מסירות נרצעת. התורה המקרוביוטית, בהזהירה אותי מפני הרפואה המודרנית, שעבדה אותי לעולם מדומיין של רפואה הוליסטית ולעולם חושי של כאב.

במקום לקחת ונטולין האמנתי שלסבל יש מטרה: להחזיר את האיזון הקוסמי על כנו. העברתי מאות שעות בתחושת חנק, ביודעי שאני מיטהר ומזדכך בסרבי לקבל את שקרי הרפואה המערבית. רק וִיש מחורבן אחד של ונטולין והייתי חוזר לחיי, בלי צורך להקדיש טיפת מחשבה נוספת לכאב, לחנק, לסבל.

לא לקחתי ונטולין.

“אשמת המערב”

אבי אמר שהרפואה המערבית אשמה בכל המחלות המודרניות, בגלל התרופות, ההקרנות, הכימותרפיה, הבורות, הזלזול וחוסר המודעות להשפעת התזונה על הבריאות. עובדה, במקביל להתפתחותה התרבו הסרטן, השבץ המוחי, התקפי הלב והמחלות הניווניות. לימים הבנתי שקשר נסיבתי אינו קשר סיבתי. אם התרנגול קורא והשמש זורחת, זה לא אומר שקריאת התרנגול הביאה את השמש.

הרפואה המודרנית, והחיסונים בראשה, מאפשרים למיליארדי אנשים להגיע לגיל שבו מתפרצות מחלות זִקנה. לכן כל כך הרבה מתים מסרטן, שבץ מוחי, התקפי לב ומחלות ניווניות של גיל שמונים. בעבר היו מתים משעלת בגיל שלוש, מטטנוס בגיל חמש או מדלקת ריאות בגיל שבע. עד המאה ה-19, ברוב החברות בעולם חצי מהילדים לא זכו להגיע לגיל 15. רובם מתו ממחלות ילדות. לפני פחות ממאתיים שנה כמעט כל מלך, רוזן, דוכס או מצביא איבד ילדים למחלות שהיום זריקת חיסון בדולר מונעת אותן, זיהומים שאנטיביוטיקה מחסלת בתוך שבוע.

ב-1199 היה מלך אנגליה ריצ’רד לב-הארי גבר חסון בן 41. באחד הקרבות הוא נפגע מחץ תועה בכתפו. היום היו מגדירים אותו פצוע קל-בינוני, מלעיטים אותו באנטיביוטיקה ומשגיחים עליו כמה ימים בבית חולים. במאה ה-12 הוא קיבל את הטיפול הטוב ביותר בעולם, מהמומחים הטובים ביותר. הפצע הזדהם והוא מת בתוך ימים ספורים.

פעם אחת לא הייתה להוריי ברירה. בגיל חמש עלה חומו של אחי הקטן וסירב לרדת. אחרי כמה ימים הם הביאו אותו לבית חולים, שם הרופאים אבחנו דלקת ריאות. כשהגיע רופא, אחי דחף אותו בפחד, כי למד מינקותו שרופאים הם רעים. זה היה סדק חד-פעמי במבצר התורה המקרוביוטית, שלא חזר על עצמו עד שגדלנו וגילינו את המדע והצניעות.

“עלינו להיות ענווים לנוכח נפלאות היקום”, היה אבי אומר. “היקום יודע טוב מאיתנו מה טוב לנו. עלינו לבטוח בחושינו הטבעיים, ולא בתרופות מלאכותיות שמייצרים בעלי אינטרסים”.

הורי אמרו בתיעוב “רופאים”, “רפואה מערבית”, “תרופות”. הם אמרו שהרופאים מפיצים תרופות שקר, שמטפלות בתסמינים במקום במחלה. התורה המקרוביוטית, הם הבטיחו לנו, מטפלת בסיבות העמוקות. היא מחזירה את האיזון.

ההסבר הזה קסם לי. הייתה צפונה בו הבטחה ליקום פשוט וניתן להבנה ולשלווה נצחית. זה היה הסבר אלגנטי ויפהפה בפשטותו ובחד-ממדיות שלו. הוא העניק משמעות לדברים, היגיון, סיפור שיש בו טוב ורע. הטוב הייתה התורה המקרוביוטית; הרע הייתה מערכת הבריאות הממוסדת: חברות התרופות, הרופאים, בתי החולים, התרופות, האחיות, הממסד. או שאתה איתנו או שאתה נגדנו. אם אתה יושב בצד, אתה אחד מ”הם”.

מומחה שמתבקש לספק תחזית יהסס, כי הוא מבין שהכול מורכב. הנבער בטוח בעצמו, כי הוא מכיר רק גרסה אחת. קוראים לזה אפקט דאנינג-קרוגר. אני ידעתי הכול.

כל ילד מחפש סיפור שבו הוא הגיבור. אני הייתי הגיבור של הסיפור הזה. הייתי צנום, רזה, בתת-משקל ובתת-תזונה. זה היה הסיפור היחיד שהיה סביבי והוא נתן משמעות לחיי.

על סף התהום

אבי היה הכוהן הגדול. כשהסביר למטופליו את רזי התורה המקרוביוטית, היו בו שקט וחוכמת חיים איטית. הוא חייך, קד קידת נמסטה קלה בכפות ידיים צמודות ולבש שרוואלים לבנים וחולצות לבנות, אווריריות. כשאנחנו, הבנים, היינו איתו לבד בבית, לא היינו מוגנים מנחת זרועו ומחמתו המתפרצת.

אימי הלכה אחריו במדבר זרוע דגנים מלאים. הוא גילה לה את סודות היקום והיא הייתה מסנוורת. היא נדבקה ממנו בלהט משיחי להטיף, בתחושת חירום, בידיעה שאנו עומדים על סף התהום ואוי למי שלא יקבל את עיקרי התורה הקדושה. המיסיונריות שלה יצרה אותי בצלמה ובדמותה, שליח של אבי.

הייתי ילד קטן. הנטל הזה היה כבד מדי עבורי, אבל לא ידעתי את זה. ניסיתי עד שנשרפתי. עשרות שנים הסתובבתי כבוי, דועך, בלי לדעת ממה אני דועך, מאיזו אש, מאילו חלקים בתורה שלא הבנתי, או שלא יישמתי, או שלא הייתי אדוק מספיק ליישם.

“החלטתי לעשות ניסוי בנורמליות. תשע עשרה שנה חייתי בדרך שבה אבי רצה. עכשיו אנסה דבר אחר”, כתבה טארה וסטאובר. אבל אתה לא קם בוקר אחד ומחליט. זה לא פשוט. כל העצבים ותגובות השרירים שלך מעוצבים. אתה יודע שזה רע אבל התרגלת לזה. אתה מכיר את המסלול שבו יתנהלו הדברים; זה מרגיע אותך. אין לך בית אחר.

אל המדע הגעתי לא בהארה אלא בהדרגה, בעצב, בדכדוך. סמכתי על המקרוביוטיקה שתציל אותי, עד שבגיל שלושים חליתי במחלה קטלנית ובלית ברירה פניתי לעזרת הרפואה. מאז המדע הציל את חיי שוב ושוב ושוב. התקשיתי להודות שבזבזתי שלושים שנה על תורת הבל, אך גם ידעתי שלא אהיה עקבי, לא אהיה מוסרי, אם אקבל את הטוב שהמדע מרעיף עליי – אור, חום, מיזוג אוויר, חשמל, תחבורה, תקשורת – ואפקפק בתוצרו החשוב ביותר, הצלת חיים. בשנים האחרונות אני צובר אט-אט ידע מדעי.

יש במקרוביוטיקה דברים טובים: היא מלמדת אותך לשקול מה אתה מכניס לפה. היא מכירה בערכו של אורח חיים איטי, מנותק מקצב החיים המטורף של העת המודרנית. יש בה יופי אסתטי, גם אם חלקו ריק או כוזב.

גם אדם שמבין שכל חייו חי בשקר, עדיין קשור לעולם שהותיר מאחוריו. ריצ’רד דוקינס, אתאיסט מוחלט, מתרגש עד היום לשמע מזמורים כנסייתיים, שמזכירים לו את עברו כנער כנסייה. חרדים לשעבר, חלקם אתאיסטים, מתכנסים בבית קהילתי בירושלים בערבי שבת, עושים קידוש ושרים זמירות שבת. כשאני נתקל במזונות מקרוביוטיים במסעדות או בחנויות – אורז מלא, אצות וכדומה – אני חש נוסטלגיה מהולה בקמצוץ של גאווה: עוד בשנות השמונים, לפני כולם, ידעתי מה זה.

היום אני יודע יותר.