כשהייתי צעיר הכול היה הרבה יותר פשוט. נכון שחפצים שאפו להגיע למרכז כדור הארץ, אבל אם היה לכם כוח רצון חזק מספיק יכולתם לעשות דברים נפלאים – אפילו לעוף. לא היו כל החוקים המגבילים האלה שהצעירים של ימינו חושבים שהם חוקי טבע. לא חוקים ולא נעליים! ואתם יודעים מי אשם בכול? מלומד חצוף בשם אייזק ניוטון והספר הארור שלו “פילוסופיה נטורליס פרינקיפיה מתמטיקה“.
לפעמים אני מקנא בכם, הצעירים ילידי המאה ה-20 וה-21. יש לכם כל מיני אינטרנטים, ופוקימונים, ומחבתות טפלון, וחוקים ותקנות שמחזיקים אתכם על הארץ. אני מודה שיש יתרונות גם לעידן שלכם. אבל אז אני נזכר בטעמו מחמם הקרביים של מרק הפלוגיסטון שאמא שלי הייתה מבשלת לנו בימי חורף קרים, ויודע כמה הרבה איבדנו בגלל כל המדע-שמדע הזה שלכם.
במיוחד אני כועס על הניוטון ההוא. תארו לעצמכם אותי, נער מתבגר רגיל שברגילים בשלהי המאה ה-17. כמו כולם, רק רציתי לתרגל כל היום שמיניות באוויר כדי להרשים את הבנות. וככה פתאום, ביולי 1687, הוצאתי כרגיל את האבנים מכיסי המכנסיים, חלצתי את נעלי המגנט שהחזיקו אותי על הקרקע בזכות כל הברזל בליבת כדור הארץ, זינקתי לאוויר ו… נפלתי!
ברגעים הראשונים לא הבנתי מה קורה לי. חשבתי שאולי אני חולה. אבל מהר מאוד גיליתי שכולם נופלים כמוני. וחיש מהר נוכחתי בעוד כל מיני תמורות משונות. לפתע פתאום גופים התחילו להתמיד במצבם כל עוד לא הופעל עליהם כוח. אתם יודעים כמה זה מתסכל עבור מישהו שהתרגל להאט באופן טבעי, ומגלה פתאום שהוא חייב חיכוך כדי לעצור? ועוד לא הזכרתי את החוק המטופש הזה שאומר שאם אני נותן אגרוף למישהו, הפרצוף שלו מפעיל כוח שווה על האצבעות האומללות שלי. הרבה פחות כיף ללכת מכות ככה!