תורת הקבוצות

כמה פעמים שמעתם אנשים מעידים על עצמם שהם עקביים, או הרהרתם – אולי בגאווה – בכך שאתם עצמכם עקביים? אמירות כמו “אני אדם טוב שתמיד עוזר לאחרים” או “אני אישה חרוצה שתמיד עושה הכול בצורה הטובה ביותר” מייצגות אמונות של אנשים על עצמם, שמשקפות תפיסה עצמית קבועה ומגובשת. אנחנו נוטים להאמין שתכונותינו יציבות, ושהערכים והעקרונות שלנו ינחו אותנו תמיד, לא משנה באיזה מצב נמצא את עצמנו. בפועל, ההתנהגות האנושית מושפעת ממגוון רחב של גורמים ומשתנה בהתאם להם. אחד מהגורמים הללו הוא מספר האנשים שמקיפים אותנו במצב נתון. גודל הקבוצה משפיע עלינו הרבה יותר מכפי שנדמה לנו: הוא מעצב את תחושת האחריות שלנו ומשפיע על האופן שבו אנחנו מגיבים לאירועים המתרחשים סביבנו.

תופעות חברתיות-פסיכולוגיות שונות מתארות מצבים שבהם אנחנו משנים את התנהגותנו בהתאם לסיטואציה, והן מושפעות בין השאר מגודל הקבוצה שאנחנו חלק ממנה. אחת מהן היא בטלה חברתית (Social Loafing): הנטייה שלנו, בנסיבות מסוימות, להשקיע פחות מאמץ במטלה קבוצתית, לעומת המאמץ שהיינו משקיעים אילו אותה משימה הייתה רק באחריותנו. בנוסף, ככל שהקבוצה גדֵלה, אנחנו נוטים להשקיע פחות מאמץ. אחת הסיבות לכך היא שבקבוצות גדולות אנחנו מרגישים לעיתים שהמאמץ והתרומה שלנו פחות מוערכים, ולכן המוטיבציה שלנו יכולה לרדת. מובן שאופי הקבוצה משפיע על האפקט הזה, והוא נחלש, ועשוי אפילו להתבטל, בקבוצה מלוכדת או כשהזהות הקבוצתית חזקה. גם אופי המשימה המשותפת משפיע: למשל, משימה מורכבת שחברי הקבוצה תופסים כחשובה, או מרגישים נחוצים להצלחתה, תהיה פחות מוּעֶדֶת לבטלה חברתית.

לפרק את הבטלה לגורמים

במחקר שניסה לבדוק את הגורמים המשפיעים על בטלה חברתית של צוותים קיימים, נמצא שגודל הקבוצה משפיע לא רק בתנאי מעבדה, שבהם חוקרים בדרך כלל התנהגויות כאלה, אלא גם בסביבה טבעית כמו מקומות עבודה. במחקר השתתפו 23 מנהלים ו-168 עובדים משתי חברות שונות. המנהלים עברו ריאיון מובנה, שבו התבקשו להעריך את התנהגות חברי הצוות ואת תרומתם לצוות, והעובדים התבקשו למלא שאלונים שבחנו כמה תרומתם לצוות נראית ומוערכת לתפיסתם, האם מבחינתם הם משתכרים שכר הוגן, עד כמה בטלה חברתית מאפיינת לדעתם את חברי הצוות האחרים, ובאיזו מידה הם מקיימים יחסי גומלין עם חברי הצוות האחרים במהלך עבודתם. בנוסף, נבדקו גודל הצוות ומידת הלכידות בין חבריו. 

במחקר נמצאו שלושה גורמים פסיכולוגיים שהגבירו את הבטלה החברתית: כאשר העובדים הרגישו תלות בחבריהם לצוות, כשהם הרגישו שהמאמץ שלהם פחות נראה, וכשהשכר שלהם, לתפיסתם, היה פחות הוגן. בהתאם לציפיות החוקרים, נמצא קשר בין גודל הקבוצה לבטלה חברתית, כך שבקבוצות גדולות היא נצפתה יותר. בנוסף, נמצא שלכידות גבוהה בין חברי הצוות הפחיתה בטלה חברתית. עובדים שחשבו שחברי הצוות שלהם “מתבטלים” נטו דווקא להתאמץ יותר, אולי מתוך ניסיון לפצות על מה שהם תפסו כחוסר מאמץ מצד חבריהם לעבודה.

תופעה חברתית-פסיכולוגית נוספת שמושפעת מגודל הקבוצה, וגם מספקת הסבר נוסף לבטלה החברתית, היא פיזור אחריות (Diffusion of Responsibility). כאשר ניתנת משימה קבוצתית, האחריות מתפזרת בין יותר אנשים ככל שהקבוצה גדולה יותר. בקבוצות גדולות אנחנו יכולים להרגיש שהתרומה שלנו לא הכרחית להצלחה, או לצפות שמישהו אחר ייקח אחריות, ולכן נוטים לפעול וליזום פחות. 

התופעות האלה רלוונטיות בתחומים רבים, ביניהם חינוך ותעסוקה. מחקר על בטלה חברתית ופיזור אחריות עשוי, למשל, לשפוך אור על גודל הקבוצה המיטבי עבור משימות שונות; ואומנם, מחקרים מראים שהגודל האופטימלי לרוב המטלות הוא חמישה משתתפים ומשתתפות. כדי להתגבר על תופעת הבטלה החברתית, כדאי להקצות תפקידים ספציפיים ולהגדיר לכל חבר וחברה בצוות אחריות ברורה, להוסיף תחנות ביניים להערכה ולתת הערכה אישית שתשקף את התרומה ואת מידת ההשתתפות של כל חברה וחבר בצוות בנפרד.

עומדים מנגד

גם אפקט הצופה מהצד (Bystander Effect), הנטייה האנושית לעזור פחות לזולת כשנמצאים בסביבה אנשים נוספים, מושפע מגודל הקבוצה. מחקרים הראו שככל שמספר הצופים גדול יותר, כך קטן הסיכוי שתוגש עזרה. במחקר שבחן את פעילות המוח בזמן צפייה בסרטונים שתיעדו אדם במצוקה ומספר עדים משתנה, נמצא שאזורים במוח שקשורים להתכווננות לנקיטת פעולה היו פחות פעילים כאשר תועדו בסרטון יותר עדים לאירוע, ואילו הפעילות באזורים שקשורים לעיבוד חזותי ולקשב עלתה. החוקרים הסבירו את העלייה הזאת במורכבוּת הגבוהה יותר של הסצנה עצמה, ושל הקלט החזותי שהמשתתפים נחשפו לו. 

אפשר להסביר את הקשר של אפקט הצופה מהצד לגודל הקבוצה בעזרת פיזור האחריות: כאשר יש יותר עדים לאירוע, אנחנו מצפים שמישהו אחר יפעל ויעזור לאדם שנמצא במצוקה. הסבר אפשרי נוסף הוא שכאשר נוכחים יותר אנשים בסביבה, אנחנו נוטים להיות יותר מודעים לעצמנו, וחוששים שאחרים ישפטו אותנו על הפעולות שלנו. במצבים עמומים, כשלא ברור אם העזרה נחוצה או לא, אנחנו גם בוחנים את תגובותיהם של אנשים אחרים, ומחפשים בהתנהגויות שלהם רמזים לתגובה המצופה או המתאימה. אם אנחנו רואים שאחרים לא מגיבים, ודאי נניח שהאדם לא במצוקה ושאין צורך לעזור.

תיעוד מפורסם של תופעת הצופה מהצד סיפק המקרה של קיטי ג’נובזה (Genovese), שהותקפה בשנת 1964 מחוץ לדירתה בניו יורק. לפי דיווח שפורסם בעיתון לאחר האירוע, 38 עדים שמעו את זעקותיה, וחלקם אף ראו חלק מהתקיפה, אך אף אחד מהם לא ניסה לעזור או קרא למשטרה. שנים רבות לאחר מכן הוטלה בספק מהימנות הדיווח העיתונאי בנושא התנהגות העדים, אך המקרה נותר רב-משמעות, לאחר שהפך את הנושא לתחום מחקר חשוב.

מה אפשר לעשות?

מאמר שדן באפקט הצופה מהצד במקרים של אלימות מינית מציע, על בסיס תובנות ממחקרים בפסיכולוגיה קהילתית, מספר אסטרטגיות שעשויות להפחית את התופעה: הגברת המודעות לשכיחות ולהשפעה של אלימות מינית, הגברת תחושת האחריות בקרב חברי הקהילה, והקניית מיומנויות שייתנו לעוברי אורח את הכלים הדרושים כדי לעזור ביעילות במצבים כאלה. בנוסף, החוקרים מציינים שחשוב ליצור נורמות קהילתיות תומכות ומעודדות התערבות, לפרסם מקרים של עזרה במצבי מצוקה כדי לקדם דגמים לחיקוי ולהבהיר מהו מצב חירום, כדי להפחית את העמימות במצבים כאלה. אומנם המאמר דן במקרים של אלימות מינית, אך האסטרטגיות הללו יכולות להיות רלוונטיות גם למקרי חירום אחרים.

אם כן, מה שנראים כמו מאפייני אישיות קבועים, כמו “אני תמיד עוזר” או “אני אישה חרוצה”, הם למעשה משתנים מורכבים שתלויים גם בסיטואציה. מודעות לתופעות כמו בטלה חברתית, פיזור אחריות ואפקט הצופה מהצד יכולה לגרום לנו להיות מעורבים יותר כשיש בכך צורך, גם כחלק מקבוצה גדולה. ההכרה בהשפעת גודל הקבוצה על האחריות והמאמץ שלנו יכולה לאפשר לנו לא רק להבין טוב יותר את עצמנו ואת הסביבה, אלא גם לפעול באופן מושכל יותר.