באופן מפתיע, נראה שאין הבדל משמעותי ברמת הזיהום הסביבתי שיוצרות פלסטיק חד-פעמיות לעומת כוסות זכוכית. כמה מחקרים בנושא חישבו את סך האנרגיה שמושקעת בכוס במהלך חייה, מרגע הייצור ועד לההשלכה או המיחזור, ואת ההשפעה הסביבתית של כל אחד מהשלבים.

הדרישה האנרגטית לייצור כוסות רב-פעמיות (למשל מזכוכית) גבוהה יותר, כמובן, מהדרישה האנרגטית של ייצור כוסות חד-פעמיות מפלסטיק. כמו כן, הדרישה האנרגטית וההשפעה הסביבתית של שטיפת כוס רב-פעמית היא גבוהה, אם כי מדיח כלים מצמצם אותה מעט. עם זאת, ככל שמשתמשים בכוס יותר פעמים כך המחיר האנרגטי של הייצור שלה הופך משתלם יותר.

צריך כמובן גם לקחת בחשבון את תהליכי המיחזור – האם הכוסות החד-פעמיות ימוחזרו? ואם כן, איזה תהליך מיחזור הן יעברו, מה עלותו ואיזה זיהום סביבתי הוא יוצר? ואולי הן יישארו אלפי שנים בערימת אשפה בלי להתפרק? ומה בנוגע לכוס זכוכית? האם היא תמוחזר כאשר היא תישבר, או שמא תצטרף לחברותיה החד-פעמיות בתוך הררי הזבל? ובשטיפת הכלים – באיזה אופן המים מחוממים? איזה טיפול הם עוברים אחרי שהם יורדים לביוב?

הרבה מאוד גורמים משפיעים על מאזן הכדאיות הסביבתית של כוסות זכוכית מול כוסות חד-פעמיות, ורבים מהם משתנים ממקום למקום, אבל כרגע לא נראה שכף המאזניים נוטה בבירור לאחד הצדדים. בסופו של דבר השאיפה צריכה להיות להשתמש במוצר כמה שיותר פעמים, גם אם הוא "חד-פעמי", כדי לנצל אותו באופן מיטבי. בנוסף, עדיף להשתדל לצמצם עד כמה שניתן את מספר השטיפות בין שימוש לשימוש, וכשאי אפשר להשתמש יותר במוצר, רצוי למחזר אותו בצורה היעילה ביותר.